להתרכז בשולי השוליים
"בשולי הנוחות", סייקה מורטה, כתר
הספר "בשולי הנוחות" נמצא בשולי הספרות. ככל הנראה לא יזכרו אותו בעוד 20 שנה, לא יערכו עליו דיונים בחוגים הספרותיים, ולמרות ההצלחה העכשווית ברחבי העולם, לא בטוח שהמחברת תזכה לערבי הוקרה. אבל זה בסדר. אני דווקא נהניתי מהספרון הקטן, תרתי משמע.
סייקה מורטה מכוונת את הזרקור אל סוג מסוים של אנשים שהחברה לא שמה לב אליהם בדרך כלל, פשוט כי הם לא יודעים איך להשתלב בה. יש להם בוחן מציאות לקוי, סוג של אספרגר, שמסבך ומדרדר אותם לשוליים. במובן הזה, לא ברור עד כמה לגיבורה קייקו פוקומורה יש מזל - בגיל 36 היא מקבלת תשומת לב, אבל רק בזמן המשמרות שלה ברשת הנוחות.
הרשת הזו לא באמת נוחה לעובדיה: היא מציבה כללי התנהגות מאוד ברורים ונוקשים. אולם מה שעלול להפריע לאדם "רגיל", הוא ממש ברכה מצידה של פוקומורה. "חנויות נוחות הן מקום שבו הנורמליות מושתתת בכוח", היא מסבירה לקורא (עמ' 65). מבחינתה אין טוב יותר מזה.
ומה עם העובדה שמדובר בעבודה סטודנטיאלית, ואילו היא כאמור כבר דוהרת לעבר ה-40? זה לא באמת מפריע לה. להפך: במקומות שבהם אין כללים כאלה, הכול נראה לה מסובך. אלא שלסביבה שלה אורח החיים הזה נראה מוזר, והיא נדרשת למצוא פתרון יצירתי כדי להשקיט את הקולות המעיקים. הגאולה מגיעה מכיוון לא צפוי: "בן זוג" מנותק חברתית עוד יותר ממנה, עד כמה שזה נראה בלתי אפשרי.
"העולם הנורמלי הוא עולם כופה ומכריח, והוא נפטר בשקט מגופים זרים" (עמ' 75), מסבירים זה לזה השניים שנפגשו בחנות הנוחות, וכדי שלא ייפטרו גם מהם, הם מעמידים פנים שהם בזוגיות. התרגיל שלהם עובד - גם המשפחה וגם החברות נרגעים, הסדר שב על כנו - אבל "בן הזוג" ממשיך לקטר: "העולם היום עדיין נמצא בתקופת האבן בכל הנוגע לסדרים החברתיים, במסווה של חברה מודרנית" (עמ' 82). במידה רבה, הוא צודק.
מורטה מזכירה לקורא שהנטייה לחפש תבניות מוכרות ולהתערער מול תבניות "זרות" היא טיפשית, ובכל זאת גם אנשים שמחזיקים מעצמם אינטליגנטים נופלים בה. גם אם לא נוח להודות בכך, לכל הפחות זה שווה כמה דקות של מחשבה.
גלית חתן
בשורות טובות מהמוח שלך
"המח הגמיש", נורמן דוידג’, כתר
תמיד שומעים שפגיעה מוחית כתוצאה מתאונה או משבץ היא בלתי הפיכה. הספר "המוח הגמיש" טוען אחרת. הוא מציג מחקרים וסיפורים של אנשים אמיתיים, המוכיחים כי לחשיבה חיובית, בשילוב עם תרגול מעשי, יש כוח לשנות את גופנו ואת חיינו.
המחבר, נורמן דוידג’, פסיכיאטר וכתב מדעי עטור פרסים, מתאר כיצד חלקים של המוח "לומדים" למלא את מקומם של חלקים שנפגעו, את היכולת האנושית להשתנות ואת הקשר המסקרן בין גוף לנפש. דוידג' מספר על אנשים שמוחם הצליח לבנות את עצמו מחדש כדי ללמוד לראות למרות עיוורון, לתקן ליקויי למידה, להעלות רמת משכל, להתגבר על כאבי פנטום ועוד.
ספר מרתק ומלמד ששינה אצלי את ההסתכלות על המוח והנפש והגביר את המודעות לכך שהמוח יכול להשתנות בכל גיל.
טלאור שמש
רציחות מעוררות מחשבה
"על עצמות המתים", אולגה טוקרצ'וק, אחוזת בית
מה קורה כשכלת פרס נובל לספרות כותבת ספר מתח? טוב, זה לא בדיוק מותחן, אף שיש בו לא מעט רציחות ומיתות משונות. אבל עלילת המתח היא לא העיקר. היא המסגרת שמחזיקה את הקנווס הזה, שעליו מצטיירת בהדרגה תמונה קודרת, מהפנטת, מטרידה ומעוררת מחשבה על טבע האדם והעולם, אקולוגיה וזכויות בעלי חיים. דמויות ייחודיות, מסר אקטואלי, מקוריות ועומק, וגם כתיבה משובחת, מה שלא מפריע לה להיות גם קריאה מאוד. ספר שקשה להניח מהיד, וממשיך ללוות אחרי הקריאה.
זהרה רון
3 ספרי שירה ששווה לשים אליהם לב
"בוא, לקק אותי", אודיה רוזנק, מרום תרבות
את אוֹדֶיָה רוֹזְנַק גיליתי במקרה בפייסבוק, בשיא ימי הקורונה והסגרים. לא ידעתי מי זו, אבל השיר שלה "אני ועוד מיליון מובטלים" תפס אותי בגרון. הוקסמתי מהעוצמה, מהישירות, מהחוצפה הלא-מתנצלת. "אני ועוד מיליון מובטלים / רואים את התמונות שאתם מעלים לאינסטגרם/ שתדעו. אני ועוד מיליון מובטלים רואים אתכם מורחים חמאה על חלות תוצרת בית מקמח כוסמין, ומוסיפים פרוסת סלמון/ שתדעו". הוקסמתי ולחצתי share, כדי שעוד אנשים ייחשפו למשוררת ש"גיליתי".
השיר לכד בעיניי את רוח התקופה: הפער בין אלה שישבו בנחת בבית והעלו לאינסטגרם תמונות של לחם מחמצת וחלות כוסמין לבין אלה שנכרת מטה לחמם ולא ידעו מה יעשו מחר בבוקר. תחושת סוף העולם, ההרגשה שדברים לא ישובו להיות כשהיו. אהבתי את הכעס המתפרץ מהשורות, את המקצב של הפצצה המתקתקת, את ה"טיק-טק", כמו השעון בבטן התנין שרודף אחרי קפטן הוק ב"פיטר פן".
כמה שעות מאוחר יותר קיבלתי הודעה מפייסבוק שהשיר נמחק. מתברר שהכעס והעוצמה שבו זעזעו והפחידו רבים, וגרמו להם לפנות בבקשה לסלק אותו. זה רק מעיד כמה העוצמה שבו הייתה מטלטלת. שוב העליתי אותו, והפעם קיבלתי הודעה מפייסבוק שאם אעלה אותו שוב, חשבוני ייחסם.
זמן לא רב לאחר מכן יצא לאור ספר שיריה הראשון של רוזנק, "בוא, לקק אותי", בהוצאת מרום תרבות ישראלית, ובו עוד הרבה שירים עוצמתיים, חשופים ונהדרים לא פחות, וזכה להצלחה רבה. את הקול המיוחד של המשוררת הזו אף אחד כבר לא יוכל לחסום.
"בורא מיני יללות", לורן מילק, הוצאת טנג'יר
"בורא מיני יללות", ספרה החדש של לורן מילק הוא לא רק מיילל - הוא גונח, הוא צורח, הוא נוהם. "היא מערבבת בין כל הרבדים והשכבות של החברה הישראלית, במטרה להעלות על הכתב ולהציף את מה שמוטבע ומושתק בקרקעית החברה", נכתב עליו.
"היא באה זרועת כוכבים / האמבולנס חנה בקרסקטין. / יצאנו אט לזיין את הזונה, חיוור היה הליל / במרחקים הבליחה מדרכה זרועת רובים". אהבתי את השימוש האירוני בשורות של חיים חפר, את הרובים והכוכבים הזרועים בערבוביה, את כלי הנשק וכלי הזין, את הקול הנשי המתריס.
למתקדמים מומלצת גם האנתולוגיה "וילכו ויבואו בית אישה" בעריכתה של מילק, אוסף אקלקטי של שירה, סיפורת ועדויות על סלאט שיימינג, על תעשיית המין, זנות, אונס ועל השתקה, גם הוא בהוצאת טנג'יר.
"רשומון מרוקאי", שרון אריק כהן, הוצאת אני
"כבן למשפחה המגלה כה מעט / החלטתי אני לספֵּר / הכל" , כותב שרון אריק כהן בספר אישי מאוד, כן, עדין ומרגש, שמשלב את תולדות המשפחה ואת חייו שלו, בצל המאורעות ההם. מנישואיה של סבתו ככלה-ילדה במרוקו דרך עלייתה לארץ ועד מותה ( התאבדותה של סבתי: / חישוב מסלול מחדש / לארבעה דורות "), יחסיו עם הוריו (שומר אבי ואמי אנוכי/ ואני רק בן שמונה./ עוטף את מולידי, בצמר גפן משונה./ הוא מר וקשה / ואין בו אוויר"), ילדותו והתבגרותו. ספר שנכנס אל הלב.
זהרה רון
