רחוב שסגור לתנועה ונמצא בבידוד כחלק מהגבלות הקורונה, בוונג טאו, וייטנאם, באמצע ספטמבר / צילום: Associated Press, Hau Dinh
אפילו שהקורונה עדיין מכה ומתפשטת בדרום-מזרח אסיה, נראה עכשיו שרוב המדינות באזור נסוגות לגמרי ממדיניות "אפס קורונה" שליוותה אותן לאורך הקיץ, וכעת הן מבקשות לעצב מדיניות חדשה של חיים לצד המגפה. מלזיה, תאילנד, וייטנאם, ואינדונזיה, המדינות המאוכלסות ביותר באזור זה, מחפשות את הדרך לצמצם את הסגרים ההדוקים אצלן, לאחר חודשים של מדיניות נוקשה ביותר, ומתכוננות לפתיחת הגבולות והעסקים. אולם, מומחי בריאות טוענים שעוד לא הבשילה השעה לצעד הזה ומזהירים מפני קטסטרופה, עקב שיעורי ההתחסנות הנמוכים מחד, והשימוש הנרחב בחיסונים עם יעילות נמוכה מאידך - שיוצרים רושם מוטעה של הגנה.
אזהרות המומחים מפני הסרת הסגרים מתמקדות בעיקר בחשש לעומס יתר על מערכת הבריאות במדינות הללו. הקלה במגבלות בלי עלייה בשיעורי ההתחסנות תביא אנשים לחדרי המיון וליחידות לטיפול נמרץ, מה שעלול להוביל למחסור בציוד ומשאבים - החל ממיטות אשפוז, דרך מכונות אקמו ועד שחיקה של הצוות הרפואי.
לעומת דעתם של המומחים, הציבור ונבחריו מציגים עמדה אחרת מול אותה דילמה אוניברסלית שהביאה איתה הקורונה: בריאות הציבור מול בריאות הכלכלה ואף מול בריאות הנפש. כידוע, סגרים ממושכים מביאים לאבטלה גואה, לעוני ולבדידות - ועקב כך עולה הלחץ לפתיחה מחודשת של העסקים והגבולות, גם אם הנתונים אינם מעודדים לכך. מתוך הנחה שמצבע חיסונים מקיף בסדר גודל שיאפשר חיסון עדר הוא אפשרות סבירה, וכן לאור יכולתן הבלתי מספיקה של הממשלות להעניק פיצויים לעובדים ולעסקים המתקשים, בחרו ממשלות רבות בדרום-מזרח אסיה לשנות את המדיניות שנקטו בה עד כה ולאפשר שיקום של הכלכלה ושל חיי השגרה, במידת האפשר.
מיליונים תחת סגר
ההתמודדות עם מגפת הקורונה התגלתה במהלך הזמן ככזאת המתחלקת בגסות לשני סוגים של מדיניות: זו שדוגלת בהסתגלות למגפה, בהתגמשות מול הנסיבות והאילוצים שהיא מביאה, כדי ללמוד לחיות איתה תוך שמירה על שגרה ועל פעילות המשק, ככל הניתן; ולעומתה מדיניות ה"אפס קורונה": סגירה של כל הגבולות, הטלת סגרים והשבתה של המשק, על מנת להביא את שיעורי ההדבקה לאפס, וכנגזר מכך גם את שיעורי התחלואה.
הגל הרביעי של הקורונה היכה בדרום-מזרח אסיה כבר בתחילת הקיץ, עם התפשטותו של וריאנט דלתא, והגיע לשיאו בחודש אוגוסט. התגובה המיידית של מדינות רבות הייתה סגרים צפופים, ובמיוחד בשדות התעופה, על מנת למנוע, כמובן, את ההדבקה שמגיעה מארצות אחרות. מלזיה ואינדונזיה כפו סגרים ארציים, בעוד שתאילנד ו-וייטנאם הסתפקו בסגרים רק באזורים אדומים, שבהם יש רמות סיכון גבוהות של הדבקה. בתוך המגבלות האלה, מיליונים של אזרחים קיבלו הנחיות להישאר בבתים, ללא תנועה כמעט. בתי הספר נסגרו, התחבורה הציבורית הושבתה, ונאסרו לגמרי התקהלויות בציבור.
כתוצאה מכך, אכן נרשמה בלימה מסוימת בהתפשטות הקורונה, אבל התוצאות הכלכליות של המדיניות הזאת היו קשות ביותר. האי פוקט, למשל, בתאילנד, אחד מאתרי התיירות הצפופים בעולם, כמעט ושומם בימים האלה, בטח ביחס לתקופות המשגשגות שלו. שם מדברים במפורש על כך שעסקים קטנים ובינוניים נואשים לגבולות הפתוחים, כי בלי התיירים אף אחד לא יצליח לשרוד לאורך זמן. נוסף לזה, הסיוע ממשלתי אינו מספיק על מנת לפצות את העסקים על ההפסדים הקשים לאורך הקיץ.
מאז, אמנם הנתונים מעודדים קצת יותר, אך כאמור - המומחים טוענים שעוד מוקדם מידי להסיר את המגבלות. אך כאמור מדינות רבות מתכוננות לפתיחה מחדש: בוייטנאם מתכננים לפתוח מחדש את אי הנופש המפורסם פוקוק לתיירות פנים וחוץ; בתאילנד מתוכננת פתיחה מחדש של הבירה בנגקוק לתיירות חוץ וכן של יעדי תיירות נוספים; גם באינדונזיה מתוכננות הקלות על ההגבלות - פתיחה מחדש של המרחבים הציבוריים וחזרה לעבודה של מפעלים. חלק מיעדי התיירות הפופולריים, כמו האי באלי למשל, נפתחו גם הם לתיירות חוץ.
לא מחוסנים מספיק ועם שיעור בדיקות חיוביות גבוה
השינוי בגישה מעיד על אסטרטגיה ארוכת טווח להתמודדות עם הקורונה, שמכירה בכך שהמגפה לא תעלם בעתיד הקרוב ולכן יש לצאת מתוך הקיפאון שהיא הביאה לעולם כולו. אמנם לא כל מדינות דרום-מזרח אסיה הצהירו על שינוי זה במדיניות, אבל נדמה כי אימוץ הגישה המערבית - לחיות עם הקורונה - היא מגמה שהולכת ותופסת תאוצה גם במזרח.
אולם, חשוב לציין, כי בשונה ממדינות המערב, במדינות רבות באסיה שיעורי ההתחסנות נמוכים ולא מתקרבים ל-70% הנדרשים עבור חיסון עדר. וגם שיעור הבדיקות החיוביות לא מעודד - המלצת ארגון הבריאות העולמי היא לחכות שבועיים בהם שיעור הנדבקים לא עולה על 5%, ורק אז להתחיל לפתוח מחדש את המשק. במדינות רבות בדרום-מזרח אסיה שיעור הבדיקות החיוביות נע בין 20% ל-50%, וגם זה כמובן מעיד רק על מי שנבדק. בעיה נוספת היא שמדינות רבות רכשו חיסונים תוצרת סין, שיעילותם הוכחה כפחותה מזו של היצרניות המערביות.
אבל נדמה שלממשלות בדרום-מזרח אסיה אין הרבה ברירות. אספקת החיסונים למדינות אלו עודנה נמוכה, ולחכות להגעתם כדי לחזור לחיים זאת לא אופציה. חלק גדול מהאוכלוסייה בדרום היבשת עובד על משכורת יומית, כך שכל יום של סגר מעמיק את העוני.
ארגוניים הומניטריים כמו הצלב האדום, למשל, קוראים למנהיגי העולם ולמדינות עשירות יותר לעזור באספקת חיסונים למדינות עניות ומתפתחות, או כאלו שנפגעו חזק מהמגפה. עד שזה יקרה, ממליצים המומחים למדינות האסייתיות שמסירות את המגבלות והסגרים לחזק את כל המנגנונים הקשורים בהתמודדות עם המגפה, בראש ובראשונה מערכת הבריאות הציבורית ומנגנוני הבדיקות ואכיפת ההגבלות.