פטרול אמריקאי בקאבול, אפגניסטן ב־2019 / צילום: Associated Press, Hoshang Hashimi
ב-31 באוגוסט עזבו אחרוני הכוחות האמריקאים את אפגניסטן והמלחמה הארוכה והיקרה בתולדות ארה"ב הגיעה לסיומה הרשמי. על פי מחקר שנעשה באוניברסיטת "בראון" ברוד איילנד בסוף 2019, "המלחמה נגד הטרור" באפגניסטן, עיראק וסוריה עלתה בחייהם של 800 אלף בני אדם. על פי המחקר, המלחמה בערים המדבריות של עיראק ובהרי אפגניסטן עלתה למעלה מ-6.2 טריליון דולר. שם גם סיימו את חייהם מעל 7,000 חיילים וחמישים אלף מהם נפצעו. בשנים שלאחר שירותם במלחמות 9/11 מעל ל-30 אלף מהחיילים האמריקאים יתאבדו במהלך השירות או אחריו, מספר מזעזע הגבוה באופן משמעותי משיעורי ההתאבדות בימי שלום.
המלחמות בעיראק ובאפגניסטן עלו לא רק בחיי אדם יקרים ובסכומי כסף עצומים שהיו יכולים לשמש לבניית בתי ספר באמריקה במקום באפגניסטן, כבישים במערב התיכון במקום בעיראק וכן לפתור חלק לא מבוטל מהבעיות החברתיות והכלכליות של ארה"ב, אלא שהן גם הסתיימו בכשלון איסטרטגי מהדהד.
באפגניסטן התפורר המשטר החדש והטליבאן השתלט על המדינה כולה בן-לילה; במזרח התיכון איראן, המטילה את צילה הארוך על בעלות הברית של אמריקה, חנכה את האוטוסטרדה טהרן-דמשק-ביירות; כל זאת שעה שעיראק פורקה לגורמיה הדתיים והעדתיים.
הכשלון הזה צורב במיוחד לנוכח העובדה כי הצבא האמריקאי הוא העשיר והמצוייד בצבאות העולם. מאז התפרקות ברית המועצות, הוציאה אמריקה בממוצע כמעט 4% מהתוצר הלאומי על הצבא. זאת לעומת ממוצע עולמי של כ-2.3% וכ-1.8% בסין. בין 1990 ל-2021 הוציאה אמריקה יותר מ-22 טריליון דולר בערכים ריאלים על תקציבי הביטחון השונים (משרד ההגנה והמשרד לחיילים משוחררים).
בשנת 2022 למשל תוציא ארה"ב כ-705 מיליארד דולר על תקציב משרד ההגנה, 39% מסך כל הסכומים שהוציא העולם על צבא. הוצאה זו תהיה גבוהה ממה שהוציאו בין אוקטובר 2019 לספטמבר 2020 המדינות הבאות לתחזוקת המדינה: סין, רוסיה, בריטניה, גרמניה, ערב הסעודית, אוסטרליה, דרום קוריאה, יפן, צרפת, איטליה והודו. בנוסף הוקצבו עוד 270 מיליארד דולר למשרד לחיילים משוחררים.
ניצחונם של הנאו-קונסרבטיבים
לכישלון הזה כמה סיבות. הראשונה שבהן יסודה ביומרה כי ניתן לסדר את העולם באמצעות מעורבות אמריקאית מסיבית וכוחנית. הקבוצה שקידמה השקפות אלו כונו ה"ניאוקונס" (קיצור של הקונסרבטיבים החדשים). בממשל בוש הבן ובמיוחד לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר הם הפכו לבעלי השפעה גדולה. היטיב לבטא את דעתם דווקא ראש ממשלת ישראל לשעבר, בנימין נתניהו, בהופעה בפני ועדה של הקונגרס בשנת 2002: "אם תחסלו את משטרו סאדאם חוסיין, אני יכול להבטיח לכם שתהיה לכך השפעות חיוביות עצומות בכל האיזור... זה יכול גם להביא לקריסה של משטר סמוך, באיראן". קל לדבר. וגם קל לשלוח לקרב את הילדים מנברסקה, וויסקונסין ואיידהו, רובם ככולם בני המעמדות הבינוניים-נמוכים או מהמחוזות החקלאיים של אמריקה.
על השפעת הניאוקונס כתב בזכרונותיו צ'ק הייגל, סנטור רפובליקני מנברסקה ,חייל מעוטר בוויאטנם, ולימים גם שר ההגנה בממשל אובמה: "אז למה פלשנו לעיראק? אני מאמין כי זה היה ניצחונם של הנאו-קונסרבטיבים... הם שיכנעו נשיא עם מעט ניסיון בענייני חוץ וביטחון... לאחר המתקפה הקטלנית ביותר על אדמת אמריקה".
משחקי מלחמה במרחק אלפי קילומטרים מהבית נשמעים אולי מרגשים אם ילדך או נכדיך אינם בזירה, אבל הם הרבה פחות מלהיבים לאלו הנמצאים ברחובות שטופי הדם של פלוג'ה. חבר הקונגרס, סט מולטון דמוקרט ממסצ'וסטס, שסיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד והתנדב לשרת בעיראק כמפקד פלוגת מארינס בין 2003 ל-2008 היטיב להבהיר: "אם היו יותר חברי קונגרס או אנשים מאליטות העסקים והתקשורת שהיו להם ילדים במדים, קרוב לוודאי שאמריקה לא הייתה נכנסת למלחמה בעיראק בכלל".
החלטה לצאת למלחמה, נואלת ומיותרת מלכתחילה, הופכת בקלות לפופולארית כאשר מתקיים נתק גדל והולך בין משלמי המחיר האנושי והכלכלי (שהרי מימון בחוב משמעו כי הנטל המוטל על הדורות הבאים), ובין ההמון והמושכים בשמו בחוטים. אך זו לבדה אינה מבטיחה בהכרח הצלחה או כשלון. הבנה טובה של המציאות בכלל ומגבלות הכוח בפרט דווקא כן.
השפעת התעשייה הצבאית
בשנת 116 אימפריה עולמית אחרת יצאה למסע כיבוש מפואר של עיראק דהיום. לגיונות האימפריה הרומית בפיקוד הקיסר טראיאנוס כבשו את השטחים בין הפרת והחידקל ואף מזרחה משם. בניצבו עטור ניצחון לחופי המפרץ הפרסי, חלם הקיסר על שיחזור מסעי הכיבוש של אלכסנדר מוקדון להודו, אך הקיסר חלה ומת. לא חלפה שנה ויורשו, הקיסר אדריאנוס, נסוג מכל השטחים שזה עתה נכבשו. הוא הסביר לסנאט המאוכזב, כי מחיר כיבוש ואחזקת המחוזות הרחוקים יצא בהפסדם, וכי אפילו לכוחה של האימפריה הרומאית בשיא גדולתה יש גבולות ומגבלות.
מנהיגי אמריקה במאה ה-21 לא הצליחו להבין את מה שהקיסר בן המאה השנייה הבין. זאת אף שהאבות המייסדים הרבו להזהירם כי אל לאמריקה "ללכת מעבר לים בחיפוש אחרי מפלצות להרוס".
מים רבים זרמו בפוטומק מהימים הראשונים של הרפובליקה, ואמריקה הפכה מעצמה עולמית. אך הסכנות האורבות לאומה מגידול צבאה, ועתה גם תעשיית נשק, לא קטנו. להיפך.
הנשיא ה-34 של ארה"ב, הגנרל דויט אייזנהאוור. הזהיר את אמריקה מפני כך בנאום הפרידה שלו בינואר 1961. "צומת זה של צבא ממוסד וענק יחד עם תעשיית נשק גדולה הם דבר חדש בחוויה האמריקאית... אסור לנו להיכשל בהבנת המשמעויות מרחיקות הלכת של כל זה. כל דרך החיים והמשאבים, וכן כל המבנה של החברה שלנו, נתונים בכף המאזניים... עלינו לדאוג ולהישמר מפני השפעה מיותרת אם במכוון ואם לאו, של התעשייה הצבאית-ביטחונית... אל לנו לתת למשקלה של קומבינציה זו לסכן את החירויות ואת ההליך הדמוקרטי", אמר הגנרל.
אין ספק שאייזנהאוור למד דבר או שניים מגורלה של אימפריה אחרת, הרפובליקה הרומית, שכרעה ונפלה תחת משקלו של צבאה העצום עת הפכה לרפובליקה רק בשם.
הכל מתנקז לתקציב
המקום אליו התנקז השילוב של המכונה הצבאית-תעשייתית העצומה היה התקציב הפדרלי. אם יש משהו שהימין, המרכז והשמאל הרך בארה"ב מסכימים עליו זה הצורך הבלתי פוסק לשפוך כסף לקופת משרד ההגנה. מאחר וכידוע לאמריקה אין כסף, או לפחות לא מספיק לכסות אלא שני שליש, במקרה הטוב, של ההוצאות הממשלה, הרי שעול תקציב ההגנה הולך ומתווסף לחובות הנערמים, ועימם הריבית שיהיה לשלם עד קץ הדורות.
כל זה מעורר שאלה מטרידה. איך ולמה תקציב הביטחון האמריקאי מתנפח עוד ועוד לאורך עשורים בעת שהאימפריה בבירור לא יכולה להרשות לעצמה את ההוצאה?
אחת הסיבות מכונה "הנדסה פוליטית" - מונח שהביא לעולם אנליסט בפנטגון בשנות ה-70 של המאה שעברה. הנדסה פוליטית היא האומנות של פיזור פרויקטים צבאיים, לא על פי ההגיון הכלכלי והיעילות, אלא לכמה שיותר מחוזות בחירה של הקונגרס בכדי לייצר מקסימום השפעה פוליטית על הנבחרים.
בסוף שנות השמונים של המאה שעברה קבוצה של חברי קונגרס ניסו לקצץ בהוצאות על מפציץ-חמקן ה-B-2. הניסיון עלה במהרה על שרטון כשהתברר שהפרויקט היה מחולק בין ספקים ויצרנים ב-383 מחוזות קונגרס (מתוך 435 הקיימים). אך ה-B-2 היה משחק ילדים לעומת ה-F-35. אצל האחרון "ההנדסה הפוליטית" כה מאורגנת שאפילו הסנטור ברני סנדרס וחבריו השמאלנים מוורמונט אשר לא אחת התבטאו נגד הפרוייקט, נלחמו קשה כדי שלפחות טייסת אחת מהמטוסים החדשים יוצבו בבסיס חיל המשמר הלאומי בוורמונט. ההנדסה הפוליטית חזקה מהכל, אפילו מהצבא, הקליינט עצמו.
טנקים שהצבא לא צריך
כך באמצע העשור שעבר נלחם הצבא במשך שלוש שנים בקונגרס, שלא לתקצב בניה של טנקי "אברהמס" נוספים. הניסיון נכשל. בתקציב 2015 הקונגרס תיקצב 120 מיליון דולר למפעל טנקים באוהיו, תיקון לתקציב שנדחף על ידי חבר קונגרס מהמדינה. הקומבינציה של התעשיה הצבאית-ביטחונית ופוליטקאים עם קופה, שעליה ניתן להעמיס חובות ללא גבול, הביאו למה שהבהיר חבר צוות לשעבר בוועדת השירותים המזויינים של הסנאט: "אנו קונים את שאיננו צריכים ומשלמים הרבה יותר מדי בשבילם".
אין מקום שבו ניתן להדגים אמירה זו כמו סיפורו של מטוס הF-35. כאשר התוכניות לבניית המטוס החלו בשנות התשעים הוא אמור היה להיות מטוס זול שישמש את כל זרועות האוויר בצבא, בצי, במרינס ובחיל האוויר. בשנת 2001 הוערכה עלות הפרויקט ב-233 מיליארד דולר, אך בניית המטוס התארכה וההוצאות הצפויות הלכו והתנפחו. נכון להיום הערכת עלותו המצטברת של המטוס לשנות חייו עומדת על 1.7 טריליון - פי 30 מתקציב 2020 של המשרד להגנת הסביבה, משרד המשפטים ומשרד התחבורה, ביחד.
הפרוייקט כל כך השתבש עד כי יו"ר ועדת הכוחות המזויינים של הקונגרס אמר בתחילת השנה שהוא היה רוצה "להפסיק לזרוק כסף למאורת העכברוש הזה" (ביטוי אמריקאי לבזבוז קיצוני וחסר ערך) והוסיף כמה שאלות: "מה נותן לנו הF-35? והאם יש דרך לחתוך את ההפסד הזה? האם יש דרך להפסיק להוציא כל כך הרבה כסף לכה מעט תוצאות?"
הפרוייקט הפך כה יקר, ונמתח על פני זמן כה רב, שאפילו הקליינט העיקרי, חיל האוויר, הודיע על כוונתו להתרחק מהמטוס ולבחון אופציות אחרות זולות ויעילות יותר.
אך לF-35, המיוצר על ידי חברת לוקהיד מרטין, יש לובי חזק בקונגרס. לפרויקט יש גם "הנדסה פוליטית" מהמעלה הראשונה. בייצור המטוס מעורבים קבלנים ועובדים מ-45 מדינות ברחבי ארה"ב. לא יפלא איפוא כי קבוצה של 132 חברי קונגרס משתי המפלגות פרסמו באפריל השנה מכתב הקורא לחבריהם בקונגרס להמשיך לתקצב את הפרויקט. בחודש מאי החרו אחריהם 20 סנטורים משתי המפלגות במכתב דומה.
לוקהיד מצידה תורמת כ-13 מיליון דולר לשנה לתחזוקת תומכיה. בלב תומכי המטוס בקונגרס יש קבוצה קבועה בת 27 חברים, שהוקמה בשנת 2011. העומדים בראש הקבוצה זכו לתרומות נדיבות של לוקהיד למערכות הבחירות שלהם. כך למשל חבר הקונגרס, קיי גרנג'ר, מטקסס מייסד הקבוצה, זכה ב-2019-2020 לתרומות מלוקהיד בסך 207 אלף דולר. מה שהפך אותה לתורמת הגדולה ביותר של חבר הקונגרס הזה. גם ב-2017-2018 הייתה לוקהיד התורמת הגדולה ביותר שלו בפער מכל התורמים האחרים.
הוצאות הלובינג הם השקעה משתלמת ביותר לחברה, הניזונה באופן ישיר וכמעט בלעדי מתקציבי הממשלה הפדרלית. בשנת 2018 כ-100 מיליארד דולר או כ 70% מכלל הכנסותיה, באו מוושינגטון. גם למנהליה הבכירים זו עסקה משתלמת. אלו השתכרו בשנה שעברה סכומים שנעים בין 7.4 ל-26 מיליון דולר לשנה.
ההוצאה הבלתי מרוסנת והבלתי יעילה על הצבא אפשרית בזכות כלכלת החוב ומדיניות הפד, והיא נדחפת גם על ידי חברי קונגרס "המשוחדים" על ידי תעשייה ביטחונית אינטרסנטית, וצבא שרק רוצה לגדול לעד. רק שהיא אינה מביאה לאמריקה יותר ביטחון. להיפך, בחסות תיאוריות יומרניות היא מעודדת מלחמות מיותרות שבהן ארה"ב אינה יכולה לנצח.
אלו אינן רק מבזבזות דם יקר ורב, אלא גם שוחקות עוד ועוד את יכולותיה האמיתיות של אמריקה ואת תיאבון הציבור לעימותים, העשויים דווקא להידרש אם וכאשר יוצבו בפני אמריקה בעתיד אתגרים של ממש.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com