רגולציה. / צילום: Shutterstock, Lord King
מובילי רשות הרגולציה החדשה, בממשלה ומחוצה לה, מספרים לציבור שהם בסך-הכול עוקבים אחרי המלצות ארגון ה-OECD, ומעתיקים את המודל המקובל בעולם. המציאות, מה לעשות, קצת אחרת.
לפני מספר שנים כתבו חוקרי הארגון דוח מיוחד בנוגע לרגולציה בישראל. בין שאר ההמלצות שלהם הם טענו שתהליכי טיוב הרגולציה בישראל נתפסים ככלי אידיאולוגי שהמטרה שלו היא דה-רגולציה, ולא כתהליכים שמטרתם ליצור רגולציה חכמה יותר. הם המליצו לתקן אותה כך שהתהליכים באמת יתמקדו בשיפור הרגולציה, ולא בביטולה, וגם טענו שמהלכי דה-רגולציה נרחבים עלולים לפגוע באינטרס הציבורי וביעילות הרגולציה בישראל, ואפילו להוביל לפגיעה בעסקים עצמם על ידי חלוקה לא שווה של הנטל הרגולטורי ביניהם.
נראה שמובילי הרפורמה הנוכחית החליטו לדלג על המלצות ה-OECD האלה, ולנהוג בדרך הפוכה לחלוטין. בכל 148 עמודי דוח "התכנית הלאומית למדיניות רגולציה" אין מילה אחת על רגולציה חסרה, כמו זו שהובילה לאסון במירון, ובחוק עצמו, שנקרא "חוק יסודות האסדרה", נכתב כבר בסעיף הראשון, של המטרות, שמטרתו היא "להפחית רגולציה עודפת".
בין שלל תפקידי הרשות החדשה לא נמנה התפקיד לבחון באיזה תחומים חסרה בישראל רגולציה ולהמליץ לממשלה לבחון את אסדרתם. כך, היא לא תשים את האצבע על החוסר ברגולציה בתחום בטיחות מבנים ישנים, שהוביל (בין השאר) להתמוטטות הבניין בחולון, אלא רק תסרבל את ההליכים לרגולציה חדשה בתחום, לו תרצה הממשלה לקדמה.
כך גם בניגוד להליכים להטלת או שינוי רגולציה, הליכים להפחתת רגולציה יזכו מראש לפטור חוקי מבקרת הרשות, כאילו הם אינם יכולים להיות בעייתיים ביותר.
גם השוואה למתרחש במדינות המפותחות בעולם תעלה תמונה שונה מהתמונה הקודרת שמנסים לצייר כמה ממקדמי החוק. במדד ה-PMR של ה-OECD, שמודד את המידה בה המדיניות מקדמת או חוסמת תחרותיות, הציון של ישראל גבוה במעט מהממוצע. במדדי ה-IREG, שבוחנים את מדיניות הרגולציה, נמצאת ישראל בשיקלול כולל בממוצע. אפילו במדד ה-Doing business, אותו מרבים לצטט מתנגדי הרגולציה בישראל, נמצאת ישראל במקום ה-21 מבין 38 מדינות הארגון, מעל מדינות כמו שוויץ, הולנד ובלגיה, וגבוה מעל מיקומה בחלק גדול ממדדי הארגון.
במרבית המדינות המפותחות אכן ישנו גוף שאחראי על ייעול הרגולציה הממשלתית, אבל זה המצב בישראל כבר היום. האגף הוקם כבר בשנת 2013 והוא מבקר את הרגולציה הממשלתית. רק בשמונה מדינות באירופה קיים גוף עצמאי, שאינו כפוף ישירות למשרד ממשלתי, כמו זה שאמור לקום בישראל.
בנוסף, רק לחלק קטן מגופי הרגולציה במדינות המפותחות ישנן סמכויות מרחיקות לכת לעצירת וביטול חוקים ותקנות, בניגוד לעמדת השר והרגולטור האחראים, הדומות לאלה שמבקשים לתת לרשות הישראלית. מהסקירה שפרסם לקראת הגשת החוק אחד מיוזמי החוק ומוביליו, משרד המשפטים, עולה כי בארבע מתוך שש המדינות שנבחרו על ידי משרד המשפטים עצמו לסקירה אין לגופי פיקוח הרגולציה סמכות על דומה. סמכויות אלה אמנם פוצלו מחוק ההסדרים, אבל הן עדיין נמצאות על הפרק.
גם בהיבטים נוספים חורג החוק הישראלי מהמקובל בעולם. החוק החדש אמור לקבוע מהם השיקולים אותם אמורים רגולטורים לקחת בחשבון כשהם באים לקבוע רגולציה חדשה. לצד שיקולים כלליים כמו "האינטרס הציבורי" ו"השפעות חברתיות וכלכליות", השיקול המפורט היחיד שאותו הם נדרשים לבחון הוא "קידום תחרות ענפית והפחתת יוקר המחיה".
אלה הם אכן שיקולים ראויים, ומקובל בעולם לקבוע אותם כשיקולים מחייבים לרגולטורים, אך בניגוד לישראל, לצידם נקבע ב-33 מתוך 38 מדינות ה-OECD כי יש חובה לבחון את השפעת הרגולציה גם על הסביבה, ב-30 מתוכן על אוכלוסיות מיעוטים, וב-28 על אי שוויון ועוני.
במדינת ישראל קיימת בתחומים מסוימים רגולציה, ובעיקר ביורוקרטיה, עודפות. כדאי ורצוי לפעול להקלתם. אך לצידם קיימים חוסר ואתגרים רגולציוניים רבים בתחומים כמו משבר האקלים, זכויות עובדים, בטיחות ועוד. רק מבט מלא יותר, שיסתכל על מכלול האינטרס הציבורי לא רק מהזווית הצרה של העלות הכספית הישירה של קיום החוק, יתן מענה שלם והולם לכלל האתגרים האלה.
הכותב הוא מנהל מדיניות בקרן ברל כצנלסון