אוניברסיטאות / צילום: Shutterstock
בעוד כשבועיים תיפתח שנת הלימודים האקדמית, וסטודנטים וסטודנטיות נרגשים יצעדו אל הקמפוסים או יתחברו אל מסכי הזום בציפייה להרחיב את אופקיהם ובעיקר להשיג תואר אקדמי. בשוק העבודה המורכב של היום, תואר אקדמי הוא תנאי סף לרוב המשרות בדרג בינוני ומעלה, בלעדיו מוגבלים מרבית האנשים לעיסוקים בעלי יוקרה ושכר נמוכים. גם המיתוס ש"בהיי טק לא מסתכלים על תארים" הוא רק מיתוס, שכן רוב קורות החיים לא יעברו סינון ראשוני ללא תואר אקדמי ראשון ובמקרים רבים גם שני. לכן, מהווה הכניסה לאקדמיה אפיק מרכזי למוביליות (ניעות) חברתית ולשיפור תנאי החיים שלנו ושל ילדינו.
מיתוס נוסף שרובנו מאמינים בו, הוא ש"מי שמוכשר מצליח". לילד משכונת מצוקה אולי יהיה קצת קשה יותר בבית הספר, אך אם הוא באמת יתאמץ וישקיע בסוף הוא יצליח. נכון? התשובה, לצערי, היא לא, ממש לא. מחקרים רבים בישראל ובעולם חושפים פערים עקביים בין קבוצות חברתיות שונות בהישגים כבר בגיל שנתיים, שם נמדד אוצר המלים, וכמובן גם בציוני מבחנים בבית הספר. בישראל, ההישגים של תלמידים ערבים נמוכים יותר כמעט בכל מדד מאשר הישגיהם של תלמידים יהודים, ההישגים בפריפריה נמוכים יותר מאלו שבמרכז, ההישגים של מי שהוריהם עניים נמוכים מאלו של מי שהוריהם מבוססים ואפילו קיימים עדיין פערי הישגים בין מזרחים לאשכנזים.
ההבדלים נובעים לא בגלל שיש מאגר גנטי פחות מוצלח בקרב קבוצות מוחלשות, אלא בגלל הבדלים תהומיים באיכות בתי הספר ומסגרות החינוך לגיל הרך, במשאבים שיש להורים להשקיע בילדים, בדמויות לחיקוי שהילד רואה סביבו ובעוד מאפיינים רבים שקשורים לרקע הסוציואקונומי ממנו הוא מגיע. הבדלים אלו מתרחבים לאורך השנים בבית הספר, וכך למשל, אנו רואים גם כיום ייצוג יתר של ערבים, בנים להורים שאינם משכילים, או שמגיעים ממשפחה ממעמד נמוך, במסלול המקצועי בהשוואה לעיוני. פערי ההישגים באים לידי ביטוי גם בתעודת הבגרות וכך הנגישות ללימודים אקדמיים, אשר תעודת בגרות היא תנאי עבורם, נחסמת בפני אותן קבוצות חברתיות.
גם כשהנתונים נראים מעודדים, כדאי לבחון אותם מקרוב. בשנה שעברה, למשל, התהדר המל"ג בהישג גדול - בעוד שבשנת 2010 ערבים היוו 9% מכלל הסטודנטים, בשנת 2019 השיעור כבר עמד על 17%, עליה מרשימה לכל הדעות. אולם, כשבוחנים את הנתונים מקרוב, מגלים כי העלייה הזו קשורה לכך ששיעור הערבים בקרב קבוצת הגיל הרלוונטית עלה.
כשמסתכלים על שיעור הסטודנטים בקרב כל קבוצה, מגלים כי חלה עליה בהשתתפות בהשכלה גבוהה של ערביות מ-29% בשנת 2009 לכמעט 36% בשנת 2018, אולם בקרב גברים ערבים כמעט ולא חל גידול. חשוב גם לציין, כי הם למדו בעיקר חינוך והוראה למרות שייצוגם גבוה גם ברפואה ובמקצועות פרא-רפואיים בעוד שייצוגם בתחומי לימוד יוקרתיים כגון מחשבים או פסיכולוגיה נמוך, ושיעורי הנשירה בקרבם גבוהים הרבה יותר מאלו שבמגזר היהודי. שנות הקורונה רק העמיקו פערים אלו.
ומה לגבי מדיניות שנועדה לשלב אוכלוסיות פריפריה בהשכלה גבוהה? במחקר שערכתי לאחרונה עם ד"ר אייל בר חיים מאוניברסיטת בן גוריון, בחנו את אי השוויון שקיים בתוך תכניות "הזדמנות שניה" כדוגמת מכינות או בגרות אקסטרנית שאפשרו גם למי שלא השיג בגרות בבית הספר להתחיל לימודים אקדמיים. מצאנו, כי בניגוד למטרה המוצהרת של הנגשת ההשכלה הגבוהה לקבוצות מוחלשות, ולמרות תכניות מכינה ייעודיות רבות לעולים וערבים כמו גם סיוע כלכלי למי שזכאי, אי השוויון קיים ואף בולט יותר בתוכניות אלו. למשל, בקרב מי שהשיגו בגרות עם סיום התיכון, לילד שאחד מהוריו אקדמאי יש סיכוי גבוה ב-60% להתחיל לימודים גבוהים בהשוואה לילד שהוריו עם השכלה נמוכה.
כאשר מסתכלים על אלו שלא הייתה להם בגרות בסיום התיכון, הסיכוי של ילד להורה אקדמאי להיכנס לאקדמיה הוא כפול מזה של ילד עם הורים בעלי השכלה נמוכה. ההבדלים הללו בולטים גם כשמשווים בין יהודים לערבים, בין מזרחים לאשכנזים ובין מי שהוריו עובדים בעבודות פשוטות לעומת מי שהוריו עובדים בעיסוקים יוקרתיים יותר.
אם כך, ניתן לומר כי בישראל של שנת 2021, למרות מגמות מבורכות של גידול תמידי במספר הסטודנטים במערכת ההשכלה הגבוהה, גם בקרב קבוצות מוחלשות, עדיין קיימים פערים גדולים אשר מונעים שוויון הזדמנויות אמיתי בשוק העבודה. רק התגייסות של קובעי המדיניות לצמצום פערים כבר מגיל הגן, במקביל להקצאת משאבים לקידום קבוצות פריפריה באקדמיה, יוכלו לסייע בשיפור המצב.
הכותבת היא חוקרת בתוכנית הדו חוגית לפסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, המרכז האקדמי רופין ומרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל