מעונות יום / צילום: Shutterstock, PhotoMavenStock
כשישראל התקבלה, לפני 11 שנים, אל ארגון המדינות המפותחות, הגאווה הייתה גדולה. מדובר בארגון הכולל כיום 38 מדינות שאליהן אנו רוצים להשוות את עצמנו. ברוב התחומים ההשוואה היא נכונה והגיונית, אך כשמגיעים לתחום החינוך לגיל הרך, היא רק מראה כמה אנחנו מאחור. בשבדיה למשל, משלמת המדינה 96% מהוצאות החינוך של פעוטות בגילאי 0-3, בהונגריה מממנת המדינה 93% מהוצאות אלה, ופינלנד מסתפקת רק ב-91% ומטילה 9% נותרים על כתפי ההורים. נסו להיראות מופתעים: בישראל רק 15% מההוצאות הנדרשות מגיעות מהממשלה, 85% מהמימון מגיע מההורים, 77% מהילדים לא זוכים להשתתפות כלל, ועלותם מוטלת במלואה על כתפי ההורים.
מאחורי המספרים יש מציאות בשטח. מציאות של הזנחה, מצוקה, מחסור. מחסור חמור במטפלות, ש-50% מהן נוטשות את תפקידן כבר במהלך השנה הראשונה, מחסור חמור בתקנים שקובעים רמת צפיפות גבוהה ב-50% מאלה שמקובלים ב-OECD, מחסור במוסדות מפוקחים, שהתורים אליהם ארוכים פי שלוש מההיצע, ומחסור במרווח כלכלי שמאפשר תנאים טובים יותר לפעילות.
יש מעונות פרטיים. למעשה, רוב ילדי ישראל נרשמים אליהם, בהיעדר די מסגרות מסובסדות ומפוקחות. מעון פרטי, בניגוד למעון מפוקח כוויצו, הוא עסק כלכלי למטרת רווח, שכר הלימוד לילד יכול להגיע שם גם ל-5,000 שקל לחודש ושכר העובדות בהתאם. לעומתם יש את המעונות המפוקחים, שפועלים תחת מגבלות והנחיות רגולציה קפדניות. בעוד המעונות הפרטיים נהנים מחופש פעולה מוחלט, הרשתות המפוקחות פועלות בתנאי גרעון ומכסות הפסדים מתרומות וממקורות תקציביים אחרים שלהן.
להגיד שזהו מצב לא הוגן, זה אנדרסטייטמנט. נכון יותר להגיד שזה זלזול בילדים ובהוריהם שהולכים אל המעונות המפוקחים, וזה מצב שמכוון אל חינוך איכותי ומושקע לאלה שיכולים להרשות לעצמם, וחינוך מינימליסטי לאלה שלא. וזה לא חוסר הצדק החברתי היחיד.
לצד הילדים יש גם את המחנכות-מטפלות, והרי בסוף הכל קשור זה בזה: בזמן שעובדת בגן פרטי יכולה להתמקח על תנאי עבודתה, ואולי גם לקבל תנאים ותגמולים בהתאם להצלחת המקום ולרמתה המקצועית, העובדות ברשתות המפוקחות מוגבלות במשכורתן לרמת שכר נמוכה בכל קנה-מידה, גם ביחס להשקעה שלהן, וגם ביחס למקצועות מקבילים או דומים. בתנאים אלה, הקושי לגייס כוח-אדם מתורגם מיד למצוקה אמיתית במעונות, ולתלות גוברת בעובדות הקיימות, העומדות, במאמץ רב, בפרץ.
הפתרון, במילה אחת, הוא תקציב. אם המדינה רוצה להציל את מערך החינוך המפוקח לגיל הרך, היא צריכה לתקצב אותו באופן שמאפשר לו לפעול. כצעד ראשון, על הממשלה להקשיב לטענותינו, דבר שהיא מסרבת בעקשנות לעשות. שרי הכלכלה, האוצר, החינוך והרווחה, הם צרור המפתחות לפתרון, וכרגע אף אחד מהם לא מביע הבנה למצב.
ישראל חברה ב-OECD, ועל כך יש לשמוח. עכשיו צריך להתחיל להתרומם מעל לתחתית הבוערת של מדינות אלה, לפחות בכל הקשור בחינוך לגיל הרך, ולנסות לשאוף אל בינוניות.
הכותבת היא יו"ר ויצו