הבעיה אינה טמונה בסביבה, שכן הסביבה מקבלת, אלא בתחושת הזרות ואי השייכות שעלולה להיווצר / צילום: Shutterstock
מרבית חברות ההייטק בישראל ובעולם דוגלות במדיניות ותרבות ליברלית של חופש ושוויון. הרצון לגרום לעובדי.ות להרגיש בנוח למעשה מייצר סביבה המקבלת כל אדם באשר הוא, שכן עובד טוב הוא עובד שטוב לו. אולם לדעתי לא די ביצירת סביבה מקבלת - על הארגון ליצור סביבה מאפשרת.
סביבה מקבלת היא סביבה בה אני יכול להיות מי שאני - ויקבלו אותי. סביבה מאפשרת היא סביבה בה לא רק יקבלו אותי, אלא יראו אותי ואף יעצימו את הזהות שלי. לדוגמא, לכל מקום חדש אליו אני מגיע, עולה בי הצורך לצאת בשלב כזה או אחר מהארון כי אם לא אעשה זאת, יניחו הנחות והשערות שונות. זהו יצר אנושי לנסות "לקרוא" את האדם שמולנו, ובכל אופן בשלב מסוים יגיעו השאלות על זוגיות, משפחה ובילויים, ולכן אין דרך לחמוק מהנושא.
כאמור, הבעיה אינה טמונה בסביבה, שכן הסביבה מקבלת, אלא בתחושת הזרות ואי השייכות שעלולה להיווצר. לעומת זאת, כשישנה סביבה מאפשרת - ישנה תחושה שהזהות הגאה שלי נראית, מעודדים אותה ומקדמים אותה, וכך תחושת הזרות אינה קיימת שכן תחושת השייכות נוצרת כבר בתחילת הדרך.
סביבה מאפשרת כל השנה
בחלק מהארגונים בהם עבדתי בעבר, חודש יוני הלא הוא חודש הגאווה, הרגיש כמו הזדמנות נכונה ליצור סביבה מאפשרת ולעלות את נושא הגאווה לראש הרשימה. אמנם באמת במהלך תקופת זמן זו הייתה הרגשה של עשייה גאה והשיח עלה על סדר היום, אך בתום חודש יוני - שררה דממה ואני נותרתי עם תחושת החמצה.
האם רואים את הזהות שלי רק בחודש זה? מה קורה בשאר חודשי השנה? ארגונים רבים בהייטק אכן מציינים את חודש הגאווה ואלה ללא ספק מחוות משמעותיות לקהילה הגאה, אך עבורי יצירה של סביבה מאפשרת לאורך כל השנה מבליטה את "האני מאמין" של החברה.
ארגון שלוקח חלק בפרויקטים הפועלים למען שילוב הקהילה הגאה או מספק הרצאות ותכנים מעשירים לעובדי.ות החברה בנושא גאווה, ועושה זאת כדרך קבע, יוצר הרגשה של עשייה הנובעת מערכיי היסוד של הארגון - דבר אשר מגביר את תחושת השייכות לאורך כל השנה.
מתי אחשוף את זהותי לארגון ואיך אבין מהי התרבות הארגונית הקיימת?
לצד החשיפה של התרבות הארגונית מולי, עולה השאלה מתי אני אחשף אל מול הארגון, אם בכלל. במהלך תהליך המיונים, לאחר שלב הראיונות הטכניים, בדרך כלל מגיעה השיחה עם צוות משאבי האנוש. זהו השלב בו תמיד הופיעה אצלי דילמת היציאה מהארון.
כדי ליישב את הדילמה, לרב בחרתי לספר שאני מתנדב בארגון איג"י (ארגון הנוער הגאה) וידעתי שמשם בהכרח השיחה תוביל אותנו למקום בו אגלה יותר על התרבות הגאה של הארגון וכך גם אדע איך וכמה עליי להיחשף. במרבית מן הפעמים, התגובות שקיבלתי היו תגובות של "נירמול" המצב - הביאו לידיעתי שיש עובדים נוספים מהקהילה הגאה, אז בטח ארגיש בנוח כי יש סביבה מקבלת.
אחרי מספר ראיונות בחברות שונות עם אותן התגובות, הבנתי שזו לא התגובה שאני מצפה לקבל, לא זו התשובה שאני מחפש כי אני מחפש חברה מאפשרת. לפני מספר חודשים כשהגעתי לסייבריזן, החברה הנוכחית בה אני עובד, התגובה הייתה שונה. לאחר שציינתי שאני מתנדב באיג"י, נאמר לי על העשייה "הגאה" של החברה ועל הפרויקטים בהם הארגון לוקח חלק לאורך כל השנה. דבר נוסף שתפס את תשומת ליבי היה השלט Gender Neutral במספר מתאי השירותים במשרדים, דבר המאפשר גם לחברי הקהילה הטרנסית לתחושת שייכות והתאמה. בעיני, אלו הניואנסים הקטנים אשר משפיעים על החוויה כולה.
תהליך היציאה מהארון איננו קל. אך יצירת סביבה מאפשרת, עוד משלב הראיון האישי, אשר נפרשת לאורך כל השנה יכולה להקל על הקושי, ובאשר לשאלה העיקרית - לדעתי צריך וחשוב לצאת מהארון במקום העבודה. הזהות הגאה שלי היא חלק בלתי נפרד ממני והיא בעלת ערך רב עבורי, לכן תמיד הרגשתי שעלי לצאת מהארון במקום העבודה ואף חשוב שאעשה זאת.
הזהות הגאה שלי מניעה בי תהליכים רבים, נוכחת ובועטת בכל אספקט בחיי. על כן, אני רואה חשיבות רבה לכך שמקום העבודה שלי יכיר בקהילה הגאה ככלל ובעובדיו השייכים לקהילה בפרט, באתגרים שעומדים בפניהם ובחשיבות של יצירת סביבה מאפשרת. אני מאמין שעל כל ארגון לקדם סביבה בה ארגיש מספיק נוח לצאת מהארון, אדע שאני שייך וחשוב מכל - אדע שרואים אותי.
הכותב הוא מפתח תוכנה בסייבריזן