הפגנת נשים בכיכר רבין בתל אביב בעקבות אונס באילת / צילום: שלומי יוסף
שום דבר הוא לא הזמנה לאונס. זו אמירה די בנאלית, שהיה ניתן לצפות שתהיה מובנת מאליה בימינו, אבל המציאות, לצערנו, מעידה אחרת. בישראל של שנת 2021 יש רשימה של תירוצים שמשמשים לנרמל את האלימות המינית שנשים (וכן, גם גברים) סופגות מדי יום. כל נפגעת מכירה את זה - ברגע שחשפת את הפגיעה שחווית, מתחילות השאלות: מה לבשת? מה כתבת לו? יכול להיות שהתבלבלת? מה חשבת שיקרה אם תעלי אליו?
פרשת הטלגרם היא הדגמה מעולה של התהליך הזה שבו המערכת כולה - וגם הציבור - מאפשרת ומצדיקה אלימות מינית. לאחרונה עלה תחקיר בתוכנית "המקור" שתיאר מערכת משומנת היטב להפצה - ללא הסכמה - של תמונות אינטימיות של נשים בטלגרם באמצעות קבוצות ענק. מרבית כלי התקשורת לא עקבו אחרי הפרשה מקרוב, וזאת למרות שמדובר בתיק עם מספר תלת ספרתי של נפגעות.
הנאשם המרכזי בתיק, רונן שיך, אומנם נעצר - אך אלפי גברים שאפשרו את הפגיעה הזו והעבירו ביניהם את התכנים שנמכרו בקבוצות, יצאו ללא פגע. התנהגות כזו נחשבת לנורמלית, אפילו מצופה, מגברים בחברה. אחרי הכול, מי יוותר על הצצה בתמונה חושפנית שקיבל? גבר שיסרב להזדמנות יתויג כחלש, פתטי, אולי חסר מיניות. כי בעוד שהמיניות של נשים מושמצת, גברים מנותבים למיניות אלימה.
חוסר העניין הציבורי בפרשה נובע מאותה אמירה שהנפגעות שמעו גם מהחוקרים במשטרה: אם לא רצית שיפיצו תמונות שלך, למה הצטלמת ככה? העובדה ששיך מיסד את הפצת התמונות והפך אותה לרווחית, לא משנה. גם לא העובדה שהוא וחבריו סחרו גם בתמונות שנלקחו מטלפונים שנפרצו ובסרטונים של נשים שצולמו בהיחבא כשהתקלחו.
אפילו ההבדל בין תמונות מיניות שנשלחו בהסכמה לאדם מסוים, וההפצה הכפויה בין מאות זרים, הפך איכשהו לזניח. אפילו כשמדובר במאות נפגעות, שכל אחת מהן הפכה לחפץ עבור אלפי גברים זרים ללא הסכמתה בעבור בצע-כסף, אנחנו עדיין רואות איך השיח הציבורי תולה את האשמה בנפגעות.
הקלות שבה החברה מוותרת על זכותן של נשים לביטחון, לפרטיות והזכות לבחור עם מי יחלקו את המיניות שלהן, היא מפחידה. על אף שהחוק מגדיר הפצת סרטונים ותמונות ללא הסכמה כעבירה, אין ניסיון אמיתי לאכוף את החוק. רונן שיך הוא אולי המוח האלים מאחורי הפרשה, אבל אלפי קבוצות דומות בטלגרם ממשיכות לפעול ללא הפרעה, והגברים שבהן עוברים על החוק באופן יומיומי ללא חשש מהשלכות.
שוב אנחנו מגלות שאנחנו חיות בחברה שמענישה באלימות מינית כל אישה או נערה שמעזה לבטא מיניות. יותר מכך- כלי התקשורת לא מסקרים, מערכת האכיפה לא מעוניינת להעניש את מרבית האשמים, וכולם מסבירים לנשים שנפגעו שהן הבעיה, כאילו הפצת התמונות אינה עבירה פלילית שמבצעים בהן אלפי גברים. באופן הזה כל אישה לומדת היטב מגיל צעיר שיש התנהגות שמצדיקה פגיעה מינית, ולכן המערכת לא תגן עליה, והציבור לא יתעניין.
אז אם שאלתן למה צריך דווקא את צעדת השרמוטות בתל אביב, שתתקיים ב-15 באוקטובר - זו בדיוק הסיבה. אין התנהגות שמצדיקה אלימות מינית. שום דבר הוא לא סיבה לאונס. גם אם החברה מתייגת מישהי כ"שרמוטה", היא עדיין אישה שוות-זכויות, שראויה להגנה של המדינה, לענישה של מי שפגעו בה, לזכות הבסיסית להתקיים בביטחון.
אני מזמינה אתכם ואתכן להביע תמיכתכם בצעדה בקמפיין מימון המונים שפתחנו באתר "ביאקטיב" ולהגיע לצעדה ביום בשישי הקרוב.
המילה "שרמוטה" נועדה לתאר התנהגות מינית שמצדיקה אלימות מינית, והשימוש במילה "שרמוטה" במאבק נגד אלימות מינית נועד לנתק את הקשר בין שני הדברים. מותר לנו להיות מיניות במידה שנבחר, עם מי שנבחר, לא פחות ולא יותר, ולאף אחד אסור לפגוע בנו. נמשיך לצעוד, להיאבק ולזעוק למען אחיותינו, עד שנקים חברה שבה אין שום תירוץ לאלימות מינית.
הכותבת היא מנכ"לית תנועת "כולן"