בונג ג'ון-הו, במאי ׳פרזיטים׳ / צילום: Associated Press, Richard Shotwell
"הצלחה" ריצדה בתחילת החודש על המסך לפחות פעמיים. פעם אחת היא שימשה לתיאור האפקטיביות הגוברת של האקרים רוסיים במערכות מחשבים אמריקאיות. בפעם השניה היא תיארה את "הגל הקוריאני": היצוא המתרחב של תרבות דרום קוריאנית אל המערב.
איזה הבדל. בדיוק 30 שנה לאחר התמוטטות הקומוניזם הסובייטי, מדינת המשטרה של ולדימיר פוטין מוסיפה לתבוע לעצמה מקום תחת השמש באמצעות חתרנות אלימה, נסיונות בלתי פוסקים להזיק, לגנוב, לרמות. כמה מכם נסעו בזמן האחרון במכונית מתוצרת רוסיה, או השתמשו בטלפון חכם רוסי, או כיבסו, או אפו, או חיממו במכשיר חשמלי מתוצרת רוסיה?
קצת יותר מ-30 שנה חלפו מאז קמה דמוקרטיה בדרום קוריאה; כמעט 70 שנה חלפו מאז הסתיימה המלחמה ההרסנית, שהפגישה את ארה"ב ואת סין על אדמת קוריאה, והותירה עיי הריסות. תראו מה היטיבה הארץ הזו, שאינה מבורכת בפרומיל אחד מעושרה הטבעי של רוסיה, עם קצת יותר משליש אוכלוסייתה.
● משחק הדיונון - הגרסה הלא מצוזנרת: המציאות שמאחורי הסדרה המדוברת
500 שנה ב-50
במרוצת השנים, התפעלותנו מדרום קוריאה השתנתה. קריאות ההשתאות פינו מקום להערכה מפוכחת. אבל מפעם לפעם, הדיוק ההיסטורי מצדיק קריאות השתאות, גם אם הן כרוכות במיחזור של קלישאות שחוקות יחסית, כמו זו המזכירה לנו שב-1957 ההכנסה השנתית לגולגולת בדרום קוריאה ובגאנה היו זהות, 490 דולר.
אין לנו שום דבר נגד גאנה, אדרבא היא אחד מסיפורי ההצלחה של אפריקה, ואחת הדמוקרטיות המעטות ביבשת. אבל לפני 60 שנה היא ודרום קוריאה עמדו על אותה מדרגה. בשנה שעברה, כלכלת דרום קוריאה הייתה ה-12 בגודלה בעולם, עם תמ"ג של 1.6 טריליון דולר והכנסה שנתית לגולגולת של 31,000 דולר (51 מיליון בני אדם); בעוד גאנה הייתה במקום ה-73, עם תמ"ג של 65 מיליארד דולר והכנסה שנתית לגולגולת של 2,200 דולר (27 מיליון בני אדם).
דרום קוריאה גמאה מרחק של 500 שנה ב-50. קיצורי הדרך שלה לא היו תמיד מרשימים. היו לה דיקטטורים מרושעים, שדיכאו זכויות אדם בתיאבון מיוחד. הצלחתה הכלכלית נולדה מן הדיכוי הזה, שיצר יחסים מגונים של הון-שלטון, והניח את היסוד לאי-צדק חברתי. אבל תראו איפה היא היום.
הצלחתה להסמיך דמוקרטיה רעשנית, עם חילופי שלטון שגרתיים, להתקדמות טכנולוגית פנומנלית היא לא רק מקור של השראה, אלא גם מקור לתקווה. עצם קיומה ושגשוגה הם קריאת תיגר על הדגם הסמכותני של סין, זה המניח קשר הכרחי בין הצלחה כלכלית לשלילת החרויות.
לדגדג את החושים
כאן אנחנו מתעניינים ב"כוח הרך" של דרום קוריאה, זה הנובע מהצלחתה הגוברת לדגדג את החושים. על מה אני מדבר אם לא על "משחק הדיונון", המסנוור עכשיו מאות מיליונים (מס' 1 ברשימת נטפליקס ב-90 ארצות), ומתפתח לממדי "הסדרה הגדולה ביותר שלנו מאז ומעולם", כדברי טד סרנדוס, המנכ"ל המשותף של נטפליקס. הציצו נא בעמוד ה-K-dramas של ענקית הסטרימינג. ספרתי יותר ממאה, לפני שהתחלתי להתבלבל.
רוב ה-K-dramas ראויות כנראה לסיווג של אופרות סבון, אבל לא כולן. גם אופרות הסבון כוללות מסרים חברתיים, שאוזניים מערביות ולא-מערביות כרויות להם.
סרט קוריאני, "פרזיטים", היה הלא-אנגלי הראשון מאז ומעולם שקיבל את האוסקר ב-2019, מה שהניב התפרצות פומבית של הנשיא דאז דונלד טראמפ. "מה זה לעזאזל?", הוא שאל קהל מעריצים בעצרת פוליטית. "יש לנו די בעיות עם דרום קוריאה, עם סחר. נוסף על זה הם נותנים להם את 'הסרט הטוב ביותר' של השנה?". דרום קוריאה היא בעלת ברית צבאית ואסטרטגית של ארה"ב. אבל שנאה מיוחדת שמורה אצל טראמפ כמעט לכל בעלות בריתה של ארה"ב. הצלחותיהן תמיד חשודות בעיניו.
הנהלת המפלגה הדמוקרטית לגלגה אז: צפייה בסרט "מחייבת שעתיים של קריאת כתוביות", ומה הפלא שהנשיא הלא-ספרותי אינו מתלהב. האמת היא שרוב האמריקאים שונאים כתוביות (לפי סקר אחד, 59% מעדיפים דיבוב). חלק מן הדרמות הקוריאניות מדובבות, אבל חלקן מצריכות קריאה. במאי "פרזיטים" הכיר בבעיה הזו בדברי התודה שלו, אבל הביע בטחון שיהיה אפשר להתגבר על "המכשול בגובה אינץ'", הלוא הן האותיות בתחתית המסך. (אגב, לכיתוביות בדרמות הקוריאניות יצאו מוניטין לא טובים. "הן כל כך רעות", מצייצת פודקסטרית דו-לשונית, "עד שלא נשאר כלום מן המקור").
בשבוע שעבר, עורכי מילון אוקספורד, מן האורים והתומים של הלשון האנגלית, הודיעו כי הם מוסיפים 26 מלים קוריאניות ללקסיקון שלהם. כמעט כולן נוגעות לאוכל ולתרבות עממית. אבל אחת מהן מאפיינת את התופעה כולה, "האליוּ", המתורגמת לעתים קרובות כ"הגל הקוריאני".
הגל הזה פורץ את הסכרים. חוץ מן העניין האקזוטי הגואה באוכל קוריאני וההתפעמות מסודות החיים הקוריאניים ("נונצ'י"), מיליונים התחילו ללמוד קוריאנית. מספרם עלה בשנה האחרונה בארה"ב ב-40%; בבריטניה ב-78%. ממשלת הודו הוסיפה את הקוריאנית לשבע הלשונות הזרות בתכנית הלימודים הרשמית.
פרופסור באוניברסיטת פורדהם בניו יורק אומר, כי קוריאנית יכולה לעזור "להתבונן בעולם דרך פריזמה אחרת, ולהרחיב את עולם המחשבות והרעיונות".
למה דווקא קוריאנית? אולי מפני שהיא כל כך שונה; אולי מפני שדובריה (לפחות בדרום) אינם מכוונים טילים היפר-סוניים לעומתך. יתכן ש"כוח רך" אולי אינו מספיק בעולם שבו דיקטטורים נותנים את הטון. אבל אין זה מן הנמנע שדרום קוריאה מציגה נוסחה חלופית של תן-וקח ביחסים הבין לאומיים.