פאנל ''משבר אמון עמוק במוסדות המדינה'', ועידת האמון של גלובס / צילום: איל יצהר
בוועידת האמון והכלכלה של גלובס, בפאנל "משבר אמון עמוק במוסדות המדינה", דנו על הקשר בין מוסדות המדינה, והמגזר הציבורי בפרט, לבין הציבור אותו הם נדרשים לשרת. אחת הבעיות העיקריות שהתעוררו בפאנל הוא המחסור בשקיפות מצד אחד, ובקבלת החלטות איכותיות ומבוססות נתונים מצד שני.
כאשר הציבור אינו מבין למה התקבלו ההחלטות (ואיזה מידע ישנה אותן), טבעי שהוא לא יסמוך עליהן. אין ואקום - או שהמגזר הציבורי יקבל על עצמו את העול הנדרש, או שאחרים ייתנו הסברים אלטרנטיביים ובכך יערערו על האמון הציבורי במוסדות המדינה.
פרופ' איתמר גרוטו, מומחה לבריאות הציבור ואפידמיולוגיה והמשנה למנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, פתח את הדיון באמירה קשה במיוחד: כמו שאין לציבור אמון במוסדות המדינה, כך גם אין למוסדות המדינה אמון באזרחים. לעומת אירופה, שבה אנשים היו צריכים להצהיר על חיסונים ובדיקות שליליות בחו"ל, בישראל בדקו פעמיים. גרוטו מציע פתרון לכך בשולחנות עגולים, עם כמה שיותר ארגונים - כולל הלא "רשמיים", כמו למשל ארגון מרשם המייצג את המתמחים ולא רק עם ההסתדרות הרפואית. כך, לדבריו, ניתן לחזק את האמון ההדדי בין משרד הבריאות (ושירות המדינה ככלל) לבין האזרחים.
הנושא הבא לדיון הוא אחד הבוערים ביותר היום - היחסים בין הפוליטיקאים הנבחרים לפקידים אנשי המקצוע. גרוטו המשיך ונתן דוגמה להפסקת הפלרת המים שקודמה על ידי שרת הבריאות לשעבר יעל גרמן. הוא התנגד לכך מקצועית, אך נאלץ להסכים משום שהשרה היא זו שמייצגת את הציבור ואת השיקולים הערכיים שלו, שיכולים להיות נפרדים ובלתי תלויים לשיקולים המקצועיים. בעיניו, מה שהפקידים יכולים לעשות כדי לשפר את יחסיהם עם הפוליטיקאים הוא להציע מגוון חלופות, ולא רק להתעקש על "עמדה מקצועית" רשמית אחת.
"הפקידות בנויה על לא לומר את האמת לציבור"
ד"ר יעקב לזוביק, גנז המדינה לשעבר ומומחה למדעי המידע מאוניברסיטת בר אילן ו-NYU, פירט על התרבות הארגונית הבעייתית במגזר הציבורי. הוא סיפר על תקופתו בגנזך המדינה, במסגרתו הוא התראיין וסיפר על הבעיות שקיימות בשירות המדינה במקום בו הוא נמצא. קראו לו לשיחת נזיפה, ובסופה סגניתו הסבירה לו ש"אתה לא משלנו" כי "אצלנו יודעים שלא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ". בעיניו, מדובר בתרבות ארגונית קשה ובעייתית, הנוצרת משום שמי שמגיע לשירות המינה ישירות מהאקדמיה ולא מכיר סביבה אחרת - עובר חיברות במסגרתו הוא לא רואה את הפגמים ועוד יותר מסרב לדווח עליהם החוצה. הוא סיכם זאת באמירה קשה נוספת: "הפקידות בנויה על לא לומר את האמת לציבור".
ד"ר תהילה אלטשולר, מומחית למשפט וטכנולוגיה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, ממנסחי הקוד האתי של גלובס, פנתה לנושא העיקרי של הפאנל: קבלת החלטות באמצעות נתונים. בעיניה, יש שלוש דרכים לקבל החלטות: אחת, על בסיס גישה "היסטרית וילדותית" בעיניה של שמרנות קיצונית והטלת מקסימום הגבלות כדי להשיג את המטרה. השנייה, על בסיס תחושות בטן, כמו שהיא ציטטה את טראמפ שדיבר בתחילת המגפה על ה-Hunch (תחושת בטן, ע"א) שהיה לו שהמגפה תהיה מתונה. דרך שלישית היא קבלת החלטות על בסיס נתונים, אך בעוד היא הכרחית כדי ליצור אמון מול הציבור, הדרך הזאת היא קשה ומאתגרת במיוחד.
למשל, מספרת אלטשולר, הפעלת איכוני השב"כ הוצדקו באמצעות האפקטיביות שלהם, לכאורה על בסיס הנתונים. משרד הבריאות הוציא דו"חות בהם הם מבשרים על כמה אנשים הם הצילו, כאילו מדובר בנתונים קשים, אך למעשה אלו רק היו התוצאות של המודלים הסטטיסטיים המבוססים על ההנחות שהם הניחו מראש. בג"צ ומבקר המדינה, בבואם להתייחס לנושא, טענו שמשרד הבריאות עיוות את הנתונים - הן בהתייחסות למודלים כאל עובדות, והן בשינוי שיטות מדידה כדי שיתאימו לתוצאה שהם רצו. במקום שהמדיניות תותאם לנתונים, מתאימים את הנתונים למדיניות. בעיני אלטשולר, החשיבות הגדולה של הדאטה היא דווקא בחשיפתו בצורתו הגולמית ביותר. כך, גופים חיצוניים עם גישות מחקריות אחרות יכולים לבקר את ההחלטות על בסיס אותו דאטה ממש, בלי שהוא עובר קודם דרך הפילטרים של מי שקיבלו את ההחלטות. לדבריה, מדובר בניגוד עניינים, והמגזר הציבורי עדיין לא יודע לעשות מדיניות מבוססת ראיות בצורה מעוררת אמון.
גרוטו, אשר העניין הזה התבצע בתקופתו, לא הכחיש את טענותיה של אלטשולר. אך טוען שמשרד הבריאות עושה מאמץ להנגיש מידע גולמי, כמו דאשבורד הקורונה ופרויקט תמנ"ע. גם המחקרים שמשרד הבריאות מפרסם עובדים ביקורת עמיתים. אך בעיניו, הפתרון אינו ביקורת בידי גופים פרטיים, אלא הקמת גופי מחקר עצמאיים במימון המדינה שיוכלו לבקר את החלטות המדינה בלי התערבות של אינטרסים פרטיים.
הצדדים סיכמו את הדיון בחשיבותה של השקיפות, שתאותת לפקידים שהציבור (ולא רק נציגיו) צופה בהם ומשגיח עליהם. לזוביק טוען שנצטרך ראש ממשלה ששם את נושא השקיפות ואמון הציבור באג'נדה שלו. אלטשולר הדגישה את תפקידה של התקשורת, בקיומם של עורכים מדעיים עם ידע נרחב בתחום הסיקור שתחת ידיהם. מה שקרה בפועל בפאנלים הטלוויזיוניים, למשל, הוא שקבוצה של "כוכבים" כונסו לא כדי להנגיש את הדיון המדעי לצופים, אלא כדי ליצור מהומה. גרוטו שם כל השולחן את תפקיד המגזר הציבורי עצמו בהנגשת המידע ישירות לציבור, ולא פשוט לצטט את ה-FDA, וכך לעודד למשל התחסנות ילדים.
נראה שדרוש שידוד מערכות משמעותי מצד המגזר הציבורי, בבואו לקבל החלטות מבוססות ראיות ועובדות - ולהנגיש אותן לציבור. אחרת, הציבור יאבד אמון, ובצדק. כי אמון לא יכול להיות עיוור, אלא הוא חייב להיות מבוסס, בר בדיקה ובר הפרכה. זה הנטל שיש להרים, ודרוש שינוי רציני בתרבות הארגונית של "ציפוף השורות" והימנעות מ"כיבוס בחוץ", לכדי תרבות שקופה ופתוחה יותר לביקורת חיצונית ועצמאית.