תעודת כשרות / צילום: Shutterstock
למרות היעדרן הבולט של המפלגות החרדיות מהממשלה, ניכר כי הממשלה משתדלת שלא להפר את הסטטוס-קוו הישראלי בנושאי דת ומדינה. יוצא הדופן העיקרי לכך הוא רפורמת הכשרות, השואפת לפתוח לתחרות את המונופול ארוך-השנים של הרבנות הראשית על שירותי השגחת הכשרות בישראל. במסגרת הרפורמה, גופים פרטיים יתחרו זה בזה על שירותי הכשרות תחת פיקוח ורגולציה של הרבנות הראשית, במקום שהרבנות הראשית תהיה גם הרגולטור וגם הספק היחיד שיכול לאשר שימוש במילה "כשר".
מתנגדי הרפורמה מכנים אותה "מתווה הפרטת הכשרות" וטוענים כי היא תייקר את הכשרות בישראל. ההתנגדות מיוצגת יותר מכל בנייר העמדה של ארגון "כושרות", הקובע כי "מחירי הכשרות יעלו בהכרח, בעקבות הצורך למימון מנהלות הכשרות (שכיום מופעלת על-ידי המועצות הדתיות), ובעקבות כפל כשרויות שידרשו בעלי העסקים לממן על-מנת להגיע לציבורים רחבים". כלומר, מכיוון שאף כשרות פרטית לא תזכה לקונצנזוס לו זוכה כיום הרבנות הראשית, העסקים יידרשו לכפל כשרויות שדווקא ייקר את עלויות הכשרות (ועקב כך את המנות).
במשרד האוצר טוענים טענה הפוכה לחלוטין, כפי שזו מתבטאת במצגת שהם הגישו לכנסת. בעיניהם, כפל הכשרות הוא המצב הנוכחי, אותו הם מנסים לפתור. כיום, רובם המוחלט של העסקים מחזיקים בכשרות כפולה: אחת של הרבנות הראשית, והשנייה של בד"צים חרדיים למיניהם. בשל חוק מניעת ההונאה בכשרות, גוף כשרות פרטי אינו רשאי כיום לאפשר לעסק לכתוב את המילה "כשר". רק הרבנות הראשית רשאית לעשות כן. על כן, הבד"צים "רוכבים" על הכשרות של הרבנות הראשית, ומוסיפים עליה "בהשגחת הבד"צ". חרדים דורשים את הבד"צ כדי להחשיב את המנות לכשורת, ואינם סומכים על הכשרות של הרבנות הראשית. לעומת זאת, ההפך אינו נכון - שומרי כשרות לא-חרדים סומכים על הבד"צים, והכפילות נובעת אך ורק מהמצב החוקי. על כן, מסבירים באוצר, הסרת הצורך בכפילות תחסוך כסף רב לעסקים בלי לפגוע ברמת הכשרות שלהם.
72% מהעסקים מחזיקים בכשרות כפולה
כמה כסף? במשרד האוצר ביצעו חישוב לפיו 72% מהעסקים מחזיקים בכשרות כפולה. מספר זה נחשב נמוך יחסית, ובמכון הישראלי לדמוקרטיה טוענים כי מדובר ב-88%. אך בהינתן המספר השמרני יותר, והעלויות המשוערות המבוססות על נתוני אמת של אחד הבד"צים - הסרת ההשגחה הכפולה צפויה לחסוך לבעלי העסקים 640 מיליון שקל בשנה, תועלת שלפחות בחלקה תגולגל לצרכנים. עם זאת, כפי שמציינים בנייר העמדה של "כושרות", בהחלט עלולות להיות כפילויות בין בד"צים שונים של עדות חרדיות שונות, ועל כן באוצר חישבו את התועלת בהתבסס על 80% ממספר זה, כלומר כ-510 מיליון שקל בשנה.
זו, בעיני האוצר, ההשפעה החיובית הגדולה והמשמעותית ביותר. אך יש בעיניהם השפעות נוספות קטנות יותר: תחרות בין הגופים תיצור לחץ לייעול האופרציה ושיפור השירותיות. אלה תועלות שקשה למדוד אותן, אך האוצר מעריך אותן בכל זאת בכ-65 מיליון שקל בשנה.
עם זאת, גם באוצר מודים כי "כושרות" צודקים שעבור העסקים שלא מחזיקים בהשגחה כפולה של הרבנות ובד"צ, עלויות הכשרות עלולות לעלות. מנהלות הכשרות מסובסדות כיום על-ידי המועצות הדתיות של כל רשות מקומית, כאשר לכל רשות מקומית יש יחס שונה לגבי כמה אגרות הכשרות הקיימות מממנות את השירות ביחס לתקציבים חיצוניים. כסף זה יתפנה לשימושים אחרים כשהמועצות הדתיות כבר לא יידרשו לתת שירותי כשרות, אך מנקודת המבט של העסקים - עלויותיהם הישירות עלול לעלות. משרד האוצר מעריך את סך העלויות העודפות בכ-25 מיליון שקל בשנה "בהנחה מקסימלית".
בנוסף לטיעונים הכלכליים, ב"כושרות" מביאים את העניין הערכי: "חזון המדינה היהודית מחייב לשאוף למצב שבו כולם סומכים על כשרות אחת מרכזית, ובוודאי שהקריטיריונים לכשרות אחידים בכל מקום, כך שכל אחד ידע בדיוק מה הוא אוכל. הפרטת הכשרות מרחיקה אותנו צעדים רבים מהחזון הזה".
כלומר, למי שמאמין בתפיסה ריכוזית של היהדות שמאוחדת תחת רבנות ראשית אחת - מדובר בצעד בעייתי מאוד. לעומת זאת, מבחינת המאמינים בתפיסה מבוזרת יותר של היהדות, ריבוי הדעות והתחרות ביניהן היא הצעד הנכון ברמה הערכית.