שר האוצר אביגדור ליברמן / צילום: איל יצהר
בשנה וחצי האחרונות, מאז פרוץ מגפת הקורונה, הוכיח השלטון המקומי, פעם נוספת, ובמלוא העוצמה, כי הוא השחקן המשמעותי ביותר במלחמה בנגיף, בשמירה על רציפות תפקודית ובשמירה על חוסן התושבים בעתות משבר. הרשויות המקומיות התגייסו במהירות למשימה, הוכיחו יכולות ביצוע מהירות ויעילות, גמישות ניהולית והתאמת המערך הרשותי להנחיות הארציות, והדבר החשוב ביותר - הוכיחו כי אין גוף ממלכתי שמחובר יותר לתושב, מכיר ומבין את צרכיו, רצונותיו ומצוקותיו. באופן זה, פעלו הרשויות המקומיות באופן יעיל ומהיר לאיתור מוקדי הדבקה ולקטיעת שרשראות ההדבקה, לקידום הסברה מותאמת לקהילה, לקידום מערכי בדיקות, מתחמי חיסונים, אכיפה ועוד.
כפועל יוצא, העלה משבר הקורונה את שאלת יחסי השלטון המקומי -השלטון המרכזי בישראל לדיון מחודש, והדגיש יותר מכל את הצורך בביזור הסמכויות המרוכזות כיום בידי הממשלה, צורך שבו תומכים, לא רק גורמים בשלטון המקומי, אלא אף גורמים רבים מהקשת הציבורית, הממשלתית והאקדמית. ראשי הממשלה, השרים, חברי הכנסת ויתר קובעי המדיניות, התבטאו בהזדמנויות שונות ומגוונות, בדבר החשיבות, הצורך והרצון להאציל עוד ועוד סמכויות לשלטון המקומי.
זאת ועוד, התחדדה ההבנה בקרב מקבלי ההחלטות, כי ניסיון לכפות אחידות על כלל הרשויות המקומיות, בכל תחום ובכל נושא, הוא מתכון לכישלון! הערך המוסף הגדול ביותר של הרשויות המקומיות, הוא ביכולתן להתאים שירות - לצרכים. לא בהכרח ובכל נושא, דומים הצרכים של תושבי רמת גן, לצרכים של תושבי בני ברק או כפר קאסם.
כשבוחנים את מצבנו ביחס למדינות אחרות בעולם, ניתן להיווכח, כי ישראל היא אחת המדינות הריכוזיות ביותר ב-OECD ביחס השלטון המרכזי כלפי השלטון המקומי. כך למשל, מצביע ארגון ה-OECD על כך ש-95% מהמיסים המקומיים נקבעים ע"י השלטון המרכזי, ומשקל תקציביהן של הרשויות המקומיות בישראל מהתמ"ג עומד על שיעור של 5% בלבד, שהינו נמוך מאוד ביחס לשיעור הממוצע במדינות ה-OECD, אשר עומד על כ-13.5%.
מבקר המדינה אף העיר בדוחות שונים על יחסו הריכוזי של השלטון המרכזי כלפי השלטון המקומי והמליץ להגביר את שיתוף השלטון המקומי בתהליכי העבודה, בקבלת ההחלטות ובאופן הביצוע. כך לדוגמה, בדוח שערך לאחרונה בעניין החקירות האפידמיולוגיות, המליץ כי -"משרד הבריאות ישלים את הרחבת מערך החקירות כך שיפעל בשיתוף הרשויות המקומיות בהתאם למיקום ההדבקה כפי שנעשה במדינות אחרות בעולם" [1] . בדוח אחר שערך המבקר בנושא תשתיות מיחשוב ללמידה מרחוק, מצא כי למשרד החינוך אין מידע מספק ביחס לחוסרים הקיימים בתשתיות המחשוב, אשר מונעים מתן מענים ראויים לתלמידים, והמליץ כי: "גיבוש המענים ייעשה בשיתוף הרשויות המקומיות אשר להן הנגישות הגבוהה ביותר לבתי הספר, שבאמצעותם ניתן יהיה לגבש תמונת מצב שלמה".
אבל מה? "דיבורים לחוד ומעשים לחוד".
בשעה שלכולם כבר ברור שצריך להעביר סמכויות לשלטון המקומי, הונחה טיוטת חוק התוכנית הכלכלית, או בשמה המפורסם "טיוטת חוק ההסדרים", שהשתרעה על פני מאות עמודים, ובה התגלו בזו אחר זו, החלטות ממשלה והצעות חוק, שלא זו בלבד שאינן מאצילות סמכויות לרשויות המקומיות ולגופי השלטון המקומי (ועדות מקומיות לתכנון ובנייה לדוגמה), אלא מבקשות להצר את צעדיהן במקרה הטוב, ולהפקיע מהן סמכויות, במקרה הרע. כך לדוגמה - בעניין פרויקטי בינוי ממשלתיים, מבקשת הממשלה להפקיע מוועדות התכנות המקומיות, סמכות שהייתה נתונה להן מקדמה דנא, להפקיע מקרקעין, אף אם מדובר בקרקע המשמשת את הדיור הממשלתי. הצעות אחרות מבקשות לכפות הר כגיגית תוכניות על הועדה המקומית, בלי שניתן יהיה להתנגד להן, כך בעניין הרחבת פטורים מהיתרים למתקני תשתית שונים, תוכניות להסבת מבני תעסוקה למבני מגורים, הפקעת סמכויות בתחום התחבורה והרישוי ועוד.
למעשה, מלבד הצעה אחת בתחום החינוך העוסקת בהאצלת סמכויות חלקית, נכללות בחוק ההסדרים עשרות הצעות חוק והחלטות ממשלה, אשר כולן פועלות באותו הווקטור - והוא עקיפת הרשויות המקומיות ונטילת הסמכויות מהן.
נראה אם כן, כי המציאות בשטח והיוזמות שהחלו כהגיגים של נערי האוצר והגורמים המקצועיים במשרדי הממשלה, לא נפלו על אוזניים ערלות, הם אושרו על ידי הממשלה, על אף כל ההצהרות והתנגדויות השלטון המקומי. אם חברי הכנסת לא ישכילו לערוך שינויים בהצעת החוק לקראת אישורה בקריאה שניה ושלישית, ולרסן את היוזמות ליטול סמכויות מהרשויות המקומיות ומוועדות התכנון המקומיות, הן יהפכו לעובדה מוגמרת, שלא רק שלא ישפרו את המצב, הם אף יחזירו אותנו כמה צעדים אחורה.
הכותב הוא סמנכ"ל כלכלה במרכז השלטון המקומי