ניידת משטרה / צילום: תמר מצפי
ביום ראשון אישרה הממשלה את הצעת החוק של שר המשפטים גדעון סער, לפיה שוטר יורשה להיכנס לבית של אדם בלא צו חיפוש כדי לתפוס ראיות הדרושות בתיק פשע חמור. רבים ביקרו את ההחלטה, בטענה כי מתן אישור לחיפוש בבית בלא צו אינו הולם ערכים של מדינה דמוקרטית.
נראה כי לפחות חלק מהמבקרים לא מודעים לכך שגם כיום למשטרה סמכות להיכנס לחצרים ולבתים פרטיים בלא צו. בישראל, החוק מתיר כיום לשוטרים להיכנס בלא צו למקום פרטי אם מבוצע שם פשע או שבוצע שם פשע זה מקרוב, אם השוטר מחפש אדם שמתחמק ממעצר או נמלט ממשמורת חוקית, אם בבית יש אדם שניתן לעוצרו בצו מעצר ובמקרים נוספים.
למעשה, בכל שיטות המשפט יש הוראות המתירות לשוטרים, בתנאים מסוימים, להיכנס לחצרים פרטיים בלא צו חיפוש. הצעת החוק החדשה לא משנה את התפיסה היסודית של החוק, לפיה כניסה לחצרים פרטיים בלא צו היא החריג. היא רק משנה מעט את החריגים.
לפי הצעת החוק, גם כשמתקיימים התנאים לכניסה לבית בלא צו (למשל: כי מתבצע שם פשע או שיש צורך לתפוס אדם המתחמק ממעצר), חובה לבקש צו חיפוש, אם ניתן לעשות זאת בלי שהדבר יסכל את מטרת החיפוש. זה שינוי מהדין הנוהג כיום, לפיו הסמכות להיכנס לבית בלא צו לא מותנית בכך שהדבר יסכל את מטרת החיפוש. במובן זה, הצעת החוק מצמצמת את סמכויותיה של המשטרה להיכנס לחצרים פרטיים בלא צו.
מנגד, הצעת החוק מרחיבה את סמכות החיפוש ומתירה חיפוש בלא צו אם הדבר דרוש כדי לעצור חשוד בעבירת פשע חמור, גם כשמדובר במעצר בלא צו, או - ועל כך נמתחה עיקר הביקורת - כשהדבר דרוש כדי לתפוס ראיה לביצוע עבירה של פשע חמור, והחיפוש נדרש באופן מיידי כדי למנוע את העלמת הראיה.
הוראה זו אכן מרחיבה את סמכות המשטרה לערוך חיפוש בלא צו, אבל מדובר בהרחבה מידתית ומדודה. כך, אם המשטרה תרצה להראות שהחיפוש נעשה כדין (למשל - כדי להתמודד עם טענות של חשודים שיבשו את פסילת הראיה), יהא עליה להראות שמדובר בראיה לביצוע עבירה של פשע חמור (עבירה שדינה מעל 10 שנות מאסר), שהחיפוש נדרש כדי למנוע העלמת הראיה או פגיעה בה, ושקצין משטרה נתן אישור לביצוע החיפוש. הפרה של סייגים אלו תוכל לבסס טענה של חשוד לפסילת הראיה. בתנאים אלה - עבירה חמורה וחשש להעלמת ראיות - הסמכת המשטרה היא מידתית.
חשוב להבין את הרקע לחקיקה: לא אחת נדרשת המשטרה, זמן קצר לאחר ביצוע עבירה, לתפוס מדיה של מצלמות אבטחה שונות. הבעלים של אותם מצלמות יעדיפו לעתים להעלים את המדיה כדי שלא להסתבך עם מבצעי העבירות שעלולים לאיים עליהם, או כדי להגן על מבצעי העבירה. במצב כזה, המתנה לצו חיפוש תכשיל את איסוף הראיה. החוק המוצע נותן מענה סביר לסיטואציה כזו. הוא מאפשר במצב כזה ליטול את המצלמה כדי לערוך בה אחר כך חיפוש. נוכח חומרת העבירות בהן מדובר, הפגיעה בפרטיות של בעל מצלמת האבטחה היא פגיעה מידתית.
יש הטוענים כי הרחבה כזו של סמכויות המשטרה תוביל להפרות נוספות של החוק ולחיפושים בלא צו, גם כשהתנאים הללו לא מתקיימים. אבל אם שוטר מסוים רוצה להפר את הדין ולחפש שלא כדין, מדוע שהתיקון לחוק יעודד אותו לעשות זאת? גם כיום אותו שוטר יכול לחפש שלא כדין במצבים דומים.
בנוסף, הטענה נגד ההצעה מתעלמת מכך שיש בה גם צמצום של סמכויות המשטרה. הדרישה כי המשטרה תוכיח שהימנעות מחיפוש מידי תסכל את מטרתו, נותנת בידי החשוד כלי נוסף לתקוף את חוקיות החיפוש במקרים שלא הייתה דחיפות מיוחדת בחיפוש - כלי שלא ניתן לו כעת. החשש מפסילת ראיות יעודד את המשטרה לבקש צווי לצורך חיפוש במקרים שכיום, על בסיס החוק הקיים, היא לא נדרשת לכך.
המאבק בפשיעה חייב להיעשות תוך שמירה על זכויות הפרט. האיזון בין שני האינטרסים בוודאי מחייב לעתים לצמצם את סמכויות המשטרה, באופן שיקשה עליה לפענח פשעים, כדי לצמצם את הפגיעה בפרטיות של עדים וחשודים. אבל האיזון שנעשה בהצעת החוק הזו משקף איזון נכון בין השיקולים השונים, והוא בוודאי אינו פוגע בזכות לפרטיות יותר מהסדרים רבים אחרים הנוהגים כיום בחקירות פליליות.
הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים וראש המרכז לחקר פשיעה משפט וחברה באוניברסיטת חיפה