הפגנה רופאים מתמחים / צילום: שלומי יוסף
פרק הפתיחה בעונה החדשה של "ניו אמסטרדם" מתאר את החיים אחרי גל המגפה הגדול והחיים לצד הקורונה. מהדקות הראשונות מבינים את הנרטיב המרכזי בעונה החדשה, הצוותים הרפואיים ב-burnout. אחד המושגים הפופולאריים בעידן הנוכחי. הם מתפטרים, לא חוזרים לעבודה, יש מחסור ברופאים ושירותי הבריאות בבית החולים הציבורי הגדול בארה"ב מתדרדרים. מהצד השני של הטלוויזיה נמצאת המציאות שלנו, עם איום ההתפטרות של מאות מתמחים ומחסור צפוי (שכבר עכשיו זועק מנתוני הלמ"ס) בצוותים רפואיים בעשור הקרוב.
מעסיקים מתקשים לגייס: זה נכון לישראל ולשוק הגלובלי. מתכנתים מבריקים, עיתונאים חרוצים או סייעות וכוח עזר לגנים - כולם חסרים. "אין מוכרים, אין נהגים ואין מלצרים" פרסם השבוע הלמ"ס. יש עלייה של 6.7% במשרות הפנויות במשק. שוק העבודה הגלובלי נמצא במשבר והממשלה נדרשת לתת לנושא תשומת לב היום, להתכנס ולהבין מה מאפיין את השינוי. איך מניעים את הכלכלה החדשה ובונים את התשתית לעתיד, אילו חוקי עבודה צריך לעדכן, היכן באמת צריך לשים את התמריצים, מה מודל העבודה הנדרש בישראל או בסגמנטים שונים, היכן צריך להתערב והיכן השוק מתעדכן בעצמו.
שוק העבודה עבר מ-"ניהול קריירה" לתפיסת "ניהול מסלול חיים". אנשי טק, רפואה, תיירות, הוראה וחינוך, רווחה, מסעדנות, ביטוח - מגוון רחב ביותר של מקצועות, תחומים ותלושי שכר מבטאים צורך משותף. בין מתמחה שאומרת "אנחנו כבר לא אותו הדור, אני לא מוכנה שהחיים שלי לא יתקיימו בגלל המקצוע שלי. גם אם הוא שליחות", לבין המורה שאומרת "העבודה השתלטה לי על החיים, לא היה לי אוויר ובסוף החודש התלוש שלי עומד על 6,000 שקל", לבין הטבח שמעיד "אני לא מוכן יותר לעבוד משמרות בלילה או סופי שבוע, אני רוצה להיות עם המשפחה שלי". אין ספק שמודל הקריירה ושוק העבודה כמו שהכרנו אותו בעשרות השנים האחרונות, עדכן גרסה, אבל הפתרונות עוד לא זמינים לכולם.
לאחרונה פרסם מגזין "פורבס" העולמי את רשימת החברות שהכי טוב לעבוד בהן בעולם בעידן פוסט קורונה. "פורבס" ערכו סקר ב-58 מדינות, ראיינו למעלה מ-150,000 איש והציגו רשימה מרשימה של 750 החברות שהכי טוב לעבוד בהן בעולם. לרשימה המבוקשת נכנסה חברה ישראלית אחת בלבד במקום 354 המכובד. נציגתנו ברשימה היא צ'קפוינט, בין החברות היחידות בענף הטק שלא משחקת את משחק "מיתוג המעסיק הנוצץ" של הענף, אבל ככל הנראה עושות משהו נכון ומתמקדות במה שחשוב באמת: האדם, לא העובד. בשנה האחרונה ביתר שאת, נתנו בצ'ק פוינט לעובדים ולעובדות שלהם להיות מעורבים ביצירת פתרונות מעשיים לניהול מסלול החיים שלהם ברמה האישית, המקצועית, החברתית, הסביבתית והאנושית.
ואכן מה שצריך לקבל היום יתרון משמעותי זה המשאב האנושי. דן אריאלי, שחוקר את הקשר שבין הצלחה עסקית למוטיבציה ומחויבות של עובדים, מדגיש את השינוי בתפיסת שוק העבודה: "מנכ"לים ואנשים שעומדים בראש החברות הרבה פעמים מדברים על האנשים בחברה וכמה הם חשובים, אבל הם לא מתנהגים כך. צריך לשנות את התפיסה הזאת ולהתחיל לחשוב על אנשים בתור משאב ועל כיצד להשקיע בהם. אבל לא כל ההשקעות הן אותו דבר. יש השקעה בתחושת שייכות או מוטיבציה ואלה דברים מאוד חשובים".
החיים הם לא סדרת טלוויזיה, אבל סדרות טלוויזיה משקפות הרבה פעמים את המציאות. באחת הסצנות כשמנהל בית החולים "ניו אמסטרדם" רצה לגייס לו מחליפה לתפקיד הכי הכי היא ענתה לו: "לא. אחי הוא כעת בראש סדר העדיפויות שלי. לא מקום העבודה", לעומת זאת, מנהלת טיפול נמרץ שכבר כתבה את מכתב ההתפטרות בחרה להישאר כי היא הרגישה "שהיא לא לבד" - שהמקום עשיר במערכות יחסים ותחושת שייכות. המציאות היא שאם המדינה והמעסיקים לא יבנו מודלים עדכניים שמיטיבים עם הצורך האנושי היום, אנחנו נראה מחסור קשה בעובדים במקצועות חיוניים להתנהלות שלנו כחברה יצרנית, מחוברת ומאוגדת, נראה הרבה פחות חדשנות ובעיקר פגיעה במערכות היחסים בין חלקים שונים בחברה הישראלית.
ברגע ששוק העבודה, שהוא התהוות החיבור בינינו כבני אדם, יפגע ויכנס למשבר עמוק, הפערים יגדלו, הנטל יתרחב, והיציבות תתערער. למקומות עבודה יש היום תפקיד חשוב מאוד בשמירה על יציבות החברה הישראלית, גם בשיח ודרישה מהממשלה וגם בהטמעת שינויים מהירים בתוך הארגונים שלהם. משבר הקורונה (ועוד לפניו) הוביל שינוי משמעותי באופן שבו מבקשים בני ובנות האדם לנהל את חייהם וזה לא פריבלגי. זו עובדה וזכות אנושית.
הכותבת היא יועצת אסטרטגית המלווה חברות וארגונים בתהליכי צמיחה, לשעבר מנכ"לית קבוצת דבי תקשורת וחברת הפורום הישראלי למנהיגות ILF