אורלי שמש, רקדנית ומדריכת ריקודי עם / צילום: שלומי יוסף
אורלי שמש, מדריכת ריקודי-עם מרמת הגולן, רוקדת ומרקידה מאות אנשים בארץ כבר 12 שנה. בארבע השנים האחרונות היא העבירה חוגי ריקודי עם (לנשים בלבד) בצפת ובקריית מוצקין, ובכל חוג השתתפו כ-120 נשים שאחזו ידיים ורקדו במעגלים. ואז הגיעה הקורונה, והריקוד של שמש נעצר בפעם הראשונה מאז שהיא זוכרת את עצמה. "היינו רוקדות שעה ברצף בכל פעם, נשים מכל הגילים ומכל הזרמים - נשים צעירות בשנות ה-20 ומבוגרות בשנות ה-80, חילוניות ודתיות. ואז הגיעה הקורונה והכל נעצר", מספרת שמש. "התחום שלנו נפגע בצורה חזקה מאוד, כי אנחנו נחשבים להתקהלות ולאורך תקופה מאוד ארוכה אסור היה להתקהל בהתקהלויות של מעל 10 אנשים. בחוגים שלי היו בין 90 ל-120 נשים, אז החוג שלי קפא לחלוטין. הסגרים נפתחו, אבל אנחנו לא".
ממה התפרנסת?
"קיבלתי מענקים מהמדינה. זה לא היה דומה לשכר שהיה לי בתקופות הרגילות אבל זה בהחלט סייע לנו כמשפחה להישאר עם הראש מעל המים".
למרות שהיא לא נקלעה לבור כלכלי, שמש לא הייתה רגועה. המצב שבו היא בקושי מרקידה ובקושי רוקדת ונמצאת רוב היום בבית התחיל לשגע אותה, והיא התחילה לטפס על קירות הסלון ועל העצבים של הבנות שלה. "אני בנאדם בלתי ניתן לעצירה. הייתי יוצאת לרקוד ולהרקיד חמישה ערבים בשבוע למשך חמש שעות, והייתי בדיוק גם באמצע בקורס ליצנות רפואית כשהקורונה פרצה, ופתאום אני יושבת בבית שבועות ארוכים וזה מחרפן. הייתי כבר מקבלת צעקות מהבנות שלי 'אמא די'. הייתי תקועה להן בסלון ורוקדת להן כל היום מול העיניים. בעלי הבין שאין לו מנוס ואיכשהו אני חייבת להזיז את עצמי אז הוא בנה לי במה מאחורי הבית".
הבמה הזאת שימשה את שמש ליוזמת ריקוד חדשה שהיא הקימה במהלך הקורונה: שיעור ריקודי עם קבוע בפייסבוק לייב. "התחלתי להעביר מדי שבוע שידור חי בפייסבוק, באותה שעה בכל יום שני, עם שתיים-שלוש רקדניות מצוינות שהצטרפו אלי. הופתעתי מכמה שזה תפס. מהר מאוד זה הפך להיות כלל עולמי. כמות הצפיות שלנו גדלה, כמויות האנשים שהיו נכנסים לשידור וכמות השיתופים בערוץ הרקיעו שחקים. בשנייה שהיינו עולות לשידור כבר היינו על 400 צופים בלייב, היו מאות שיתופים ואלפי צפיות מכל העולם. כל מי שנגע בו ריקודי עם חיכה לעיליה לשידור. זה הפך למשהו מאוד פופולרי. קראו לנו כבר 'אלופות הקורונה' בברנז'ה של ריקודי העם".
הרווחתן מזה כסף?
"כסף לא נכנס מזה, אבל שמרנו את עצמנו בתודעה ושמרנו על הזיכרון של הריקוד, שמרתי על קהל הרוקדות שלי וגם שמרתי על הנפש שלי כי המשכתי לרקוד. התגובות היו מדהימות ומרגשות. אנשים מכל העולם שלחו לנו סרטונים שהם מתקבצים עם חברים ורוקדים אתנו בסלון".
בהמשך, היוזמה הספונטנית הזאת התבררה ככלי שיווקי מצוין, בלי ששמש בכלל התכוונה לכך. "כשהמגבלות הוסרו והחוגים והפסטיבלים חזרו בחלקם, גיליתי שמכירים את השם שלי במקומות שלא הכירו קודם ושמכירים את 'אלופות הקורונה'. הקורונה הפכה לקפיצת מדרגה עבורי בתחום שלי. רוקדות מחוגים אחרים התחילו להגיע לחוג שלי. יום אחד הגיעה אלי רוקדת מאילת שאמרה לי 'אני מעריצה שלך ובאתי כל הדרך כדי לפרגן לך כי מגיע לך'. בתקופות הפסטיבלים - פסטיבל כרמיאל ופסטיבל אשדוד דאנס - גם הגיעו אלי לקוחות מחו"ל שאמרו לי שזה בעקבות השידורים שהעברתי בתקופת הקורונה".
עכשיו, כשאין מגבלות, חזרת לשגרה בחוגים?
"הקורונה טרפה את הקלפים וסגרתי את החוג בצפת. היום אני רק עם החוג בקריית מוצקין ולאט לאט אני אוספת את השברים. אנשים עדיין מפחדים להיות בהתקהלות. יש נשים מבוגרות שנמצאות בסיכון ולא חוזרות לרקוד, אבל יש אחרות שמגיעות במקומן. לאט לאט המעגל חוזר לעצמו, אבל יש משהו שלא חזר ולא יחזור בקרוב: אנחנו לא אוחזות ידיים בריקוד. כרגע אנחנו לא מחזיקות ידיים בריקודים. כל אחת רוקדת לעצמה בלי ידיים".