האצטדיון האולימפי בטוקיו / צילום: Shutterstock, StreetVJ
בחמישי האחרון, במסגרת תוכנית הריאליטי "הישרדות", התרחש אחד מאירוע הספורט החשובים ביותר של השנה (וכן, זוכרת אני היטב שזוהי שנה אולימפית). ורד בוסקילה, השייטת האולימפית ואלופת העולם, סיפרה בפריים-טיים בטלוויזיה על מסכת התעללויות רבת שנים בהן סבלה מהאדם הקרוב אליה ביותר שתפקידו היה להגן עליה- מאמנה האישי. ההתעללויות כללו אלימות מילולית, דרישה להרעבה עצמית, השפלות, אלימות כלכלית, ועוד.
ורד בוסיקלה היא עד היום אחת הספורטאיות היחידות בישראל שמספרת בכנות ובאומץ על מסכת ההתעללויות שחוותה במהלך הקריירה שלה, אבל היא לגמרי לא היחידה. במחקר משותף שביצענו לאחרונה פרופ' סימה זך והח"מ ביקשנו להבין את מאפייני האלימות של מאמנים ומאמנות כלפי ילדים בספורט ההישגי.
441 ספורטאים וספורטאיות שהתאמנו במחלקות ילדים ונוער ענו על שאלון מקדמי, מתוכם ראיינו 23 ספורטאים וספורטאיות בראיונות עומק. 4 ראיונות מתוך אלה בלטו במיוחד בתיאורים הקשים שלהם והיה להם מכנה משותף אחד - לארבעת הספורטאים היו מאמן או מאמנת אחת לאורך הקריירה, ובמאמר אקדמי שהתבסס על ראיונות אלה טענו כי כאשר לספורטאי/ת יש רק מאמן (או מאמנת) מרכזי אחד לאורך הקריירה, אלה מרכזים בידם כוח ושליטה המתפרשים לכל תחומי החיים של הספורטאי/ת, תוך שהם דוחקים, לעיתים בצורה מכוונת, מעגלי תמיכה פוטנציאלים.
השליטה עליה דיווחו שלוש הספורטאיות והספורטאי לשעבר הקיפו את כל תחומי החיים; שליטה פיזית על הגוף שכללה החלטה בלעדית ושרירותית של מספר שעות אימון ביום - אחת הספורטאיות דיווחה על 17 שעות אימון ברציפות לאורך היממה, החלטה על סוגי האימונים, מקום האימונים והאינטנסיביות שלהם, גם כאשר הם בניגוד להמלצות רופאים וצוות רפואי. אלימות מילולית קשה, שכללה השפלות, קללות, האשמות ומניפולציות. אחת הספורטאיות מתארת מצב בו המאמנת מטיחה בה שהיא שותה אלכוהול באימונים, ואחרת מתארת מצב בו המאמן מאשים אותה בבגידה במדינה כיוון שהיא לא מתאמנת קשה מספיק.
השליטה כללה גם אדנות מוחלטת על המזונות שהספורטאים אכלו, עד רמת הפרי או הירק שמותר לאכול. השליטה על משקל הייתה מוטיב חוזר בסיפורים; נכון, קיימת גם לכך הצדקה ספורטיבית, מאחר וברוב ענפי הספורט ההישגי חובה לשמור על משקל מסוים כדי לעמוד בקריטריונים וודאי כדי לנצח. אך הספורטאיות מתארות משטרי הרעבה, לפעמים שרירותיים, וודאי כאלה שפגעו בבריאותן הפיזית והנפשית. שתיים מהספורטאיות שהתראיינו מספרות שגם כיום, שנים אחרי הפרישה, הן עדיין מתמודדות עם הפרעות אכילה קשות.
שלושה מתוך ארבעת המאמנים הפעילו גם שליטה כלכלית על הספורטאיות אותם אימנו, תוך שהם\הן מונעים/ות מהספורטאיות פרסי זכויות שמגיע להן, מחנות אימונים בחו"ל, ושולטים על האש"ל שלהם במהלך תחרויות.
כל המרואיינים תיארו מצב בו המאמן.ת שלהם הוא האחראי הבלעדי על הפניה לאנשי צוות מומחים, כולם מתארים מצב בו לפחות פעם אחת נמנעה מהם הזכות לטיפול רפואי, פסיכולוגי ותזונאי מקצועי. כולם מספרים על מקרים רבים בהם נדרשו להתאמן ולהתחרות למרות המלצה מנוגדת של רופא.
השליטה של המאמן בספורטאי ובספורטאיות לא מתחיל ביום אחד. כל המרואיינות הסכימו כי השליטה החלה בהדרגה, שלב אחר שלב, כשהמאמנים משתלטים כל פעם על תחום אחר ובמקביל, מרחיקים מהספורטאיות יותר ויותר מעגלי תמיכה כמו משפחה, חברים ואחרים משמעותיים. רבים טוענים שרק בשיטות אלה ניתן להצליח בספורט ההישגי, אך מן הראוי להעמיד את הטענה הזו במבחן. רק ספורטאית אחת מהארבע שרואיינו הפכה להיות ספורטאית מקצוענית, למרות ששלושת האחרים היו מבטיחים מאוד ובמסלול למקצוענות; שתיים מהן סובלות עד היום מנזקים פיזיים ונפשיים.
חשוב לנצל את הרגע האמיץ והנדיר מאוד של ורד בוסקילה, שהיא אלופת עולם ספורטיבית, אבל יותר מכך אלופת עולם מוסרית וחינוכית, ולהעריץ אותה על השרות שכנראה תעשה עבור אלפי ילדים ונערים שעוסקים מגיל צעיר בספורט תחרותי. שכן, קשר השתיקה שחובק את מרבית ענפי הספורט ההישגי, כמוהו כהסכם לא כתוב לכך שהתעללות פיזית ונפשית הינם כורח המציאות עבור אלה שחולמים לעמוד בבוא העת על הפודיום האולימפי.
הכותבת היא חוקרת ספורט ומומחית במניעת אלימות בספורט, מרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי