אריאל רוזנטל, בעל מסעדת ''הקוסם'' בתל אביב / צילום: איל יצהר
ילדות: "נולדתי בתל אביב. אבל כשהייתי בן חודשיים הוריי התגרשו, ועברתי לנואיבה עם אמי ואחי. יש לי משם צילומים מגיל 3, עם שיער בלונדיני ארוך וסרטנים בידיים. כשהחזירו את סיני למצרים עברנו לגור עם אמא במלון הסלע האדום באילת. בגיל 6 עברתי לחיות עם משפחה מאמצת בצפון, בקיבוץ מלכיה, בלי אמא. אחרי שלוש שנים חזרתי לאמא ולתל אביב, אבל אז היא פגשה בחור בלגי ועברנו לבלגיה. שם כבר די הסתבכנו כי עברנו בלי ניירות ובלי אזרחות, ובגלל זה הפסקתי ללמוד בבית הספר. למעשה, למדתי כל ילדותי רק עד כיתה ו'. בגיל 27 הייתי צריך להתחיל הכול מחדש, כשהחלטתי ללמוד עבודה סוציאלית והייתי חייב תעודת בגרות".
לבד בתל אביב: "בגיל 16 חזרתי לישראל לבד, פשוט עליתי על מטוס ועברתי לחיות לבד בתל אביב. כדי להתפרנס התחלתי למלצר בקפה 'זו' ביהודה המכבי־ויצמן. מאוחר יותר התגייסתי לצבא, בהתחלה לקרבי, ובהמשך הלכתי לקורס טבחות כדי לקיים את עצמי כחייל בודד".
המאבק על הבגרות: "לקח לי חמש שנים, מגיל 27 עד 32, להשלים את כל 11 המקצועות לבגרות והפסיכומטרי, כי לא ידעתי כלום. כדי לממן את הלימודים פתחתי את 'הקוסם'".
"הקוסם": "ב-2001 לקחתי הלוואה מחבר ופתחתי דוכן פלאפל ברחוב שלמה המלך בתל אביב. זה היה מקום ממש קטן בהתחלה. נאבקתי כאן מנה על מנה, כדור על כדור, כי הייתי בסך הכל עוד מקום שפתח פלאפל. אף אחד לא שמע עליי, אבל התמסרתי כל כולי. רציתי להבין הכל על איך עושים פלאפל טעים. בחמש השנים הראשונות פתחתי את המקום בחמש בבוקר ונשארתי לעבוד עד 23:00 בלילה. כיום 80% מהלקוחות שלנו קבועים ואנחנו משרתים יותר מאלף איש מדי יום, עם 15-14 מנות שונות".
הקוסם המקורי: "כשגרתי כילד בשכונת בבלי בתל אביב, הייתה ליד הבית חנות קסמים קטנה. יוריני הקוסם ישב שם תמיד בחוץ. בכל פעם שעברתי שם נכנסתי לחנות והתחלתי לסדר את הארגזים, נמשכתי למקום הזה. כשיוריני הבחין בי, הוא אמר שאין לו כסף לשלם לי, במקום זה הוא החליט ללמד אותי קסמים. מאז הקוסמות היא חלק מהזהות שלי".
אוכל: "אוכל בשבילי זה קודם כל הישרדות - לאכול ולבשל טעים לעצמי כמי שגר לבד מגיל צעיר. בהמשך זה נעשה מקור פרנסה. היום בדיעבד אני מסתכל על זה בצורה קארמטית, שהאוכל וגרגירי החומוס בחרו בי. אבל אז, בהתחלה, לא הייתה לי ברירה. אני עושה אוכל רחוב, ואשאר עם אוכל רחוב, ואני בעצמי סוג של ילד רחוב. בשנים האחרונות כל העולם הולך לכיוון, כשאנשים באים לאכול הם רוצים להרגיש את הריח, הרעש והאווירה".
חומוס: "כתבתי את ספר החומוס ביחד עם אורלי פלאי, והוא צוין באו"ם כספר שמסמל את יום השלום הבינלאומי. חומוס זה משהו רוחני, כל הסבר שאתן על הכוח שלו פשוט קטן עליו. יש משהו בצלחת ובמאכל הזה שמחבר בין אנשים, נשמות וחלומות. כששואלים איפה החומוס הכי טוב, אנשים קופצים".
הצלחה: "סוד ההצלחה שלי הוא התמסרות למה שאני עושה - זה אומר לשאול כל הזמן איזה תבלין, למה תבלין, כמה תבלין; איזה גרגרי חומוס, כמה גרגירים, מתי לבשל אותם, באיזו טמפרטורה, מתי להפסיק לבשל; איזו טחינה, כמה טחינה; איזה מלח, למה מלח, כמה מלח - וזה רק החומוס. בגדול, הצלחה נמדדת בחוויה יותר מאשר במספרים. בלי עובדים מרוצים אין ולא יהיה אוכל טעים".
הרפורמה בכשרות: "אנחנו כשרים כבר 20 שנה, אבל עובדים כיום עם ארגון רבני צהר. יש בהם משהו אנושי. היינו שנתיים עם הרבנות בת"א וזה לא היה כיף, הם דואגים בעיקר לפרנסה בתוך עצמם ולא להיגיון. אני בעד הרפורמה, אם כי ברור לי שכל אדם דתי יקבע לעצמו איפה יאכל. חרדי ממאה שערים צריך בד"צ וגלאט כושר. לא משנה לו מה יחליטו בממשלה".
בעתיד: "ממשיך להקשיב לעצמי. אני לא יודע מי אהיה עוד עשר שנים, אבל אני כן יכול להתחייב לברר ולפעול בהתאם. אם יבוא לי להמשיך בעסק, זה מה שיהיה. ואם אחליט להיות משורר, אעשה את זה. זה המפתח: 'מי אני', ולא 'מה אני רוצה להיות'. יש הבדל בין השניים".