המסע לפולין / צילום: אמיר מאירי
לאחרונה קראתי על הוויכוח שצף ועלה האם להמשיך במסורת המסעות לפולין או להפסיקה בחסות הקורונה, והיה לי ברור שאני חייבת לתמוך בהמשך קיומם. לדעתי ומניסיוני אין תחליף לביקור פיזי במקומות בהם התרחשו הפשעים ואירעו מקרי הרצח. לעמוד במחנה מיידאנק בכפור של הסתיו הפולני ולדמיין - מה קרה שם בזמן אמת, כיצד המקום הזה היה אפשרי? זו חוויה שאי אפשר להעבירה בכיתה או במוזיאון או בספר על השואה.
אפשר ללמד שיעורים על גבי שיעורים על פשעי הנאצים, על ההיסטוריה של מחנה אושוויץ, של גטו ורשה, לשמוע ולצפות בעדויות של ניצולי שואה. אולם אין תחליף לחוויית ההגעה באוטובוס לביקור במחנה אושוויץ עצמו, כשכבר בדרך ניבטים מבעד החלון אותם מבנים דו-קומתיים מוכרים, שבכל אחד מהם אירעו הפשעים הנוראיים ביותר נגד האנושות. אין תחליף לחוויית המעבר בשער הידוע לשמצה תחת הכתובת "העבודה משחררת". זו הרגשה שאי אפשר לשחזר בשום מקום אחר.
המחשה חזקה לכך היא כאשר קבוצה של סטודנטים ישראלים, גרמנים ופולנים עומדים יחד, בוכים יחד, מול קברי אחים ב"יער הילדים", ליד העיר טרנוב שבפולין. ביער הזה, כפי שמסופר, נרצחו בין היתר כ-800 ילדים יהודים שהובלו בכוח מחוץ לעיר. הרוצחים הגרמנים זרקו את הילדים לבור גדול ופוצצו בתוכו רימון, כדי לחסוך בכדורים. כיום קבר ההמונים תחום בגדר כחולה עם מגיני דוד ואנדרטת אבן מוצבת על האדמה, לזכר "שמונה מאות ילדים שנהרגו באופן אכזרי מידי הרוצחים. השם ינקום דמם". ביקרנו במקום הטראגי הזה במהלך מסע לפולין שהתקיים בתחילת אוקטובר השנה מטעם המכללה האקדמית גליל מערבי. לסטודנטים הישראלים הצטרפו סטודנטים גרמנים ופולנים כאשר המטרה היא ביקור משותף במחנות השמדה ובאתרי רצח שבעקבותיו יכינו הסטודנטים לחינוך תוכניות לימוד על הנושא, שיותאמו לבתי ספר בשלוש המדינות.
הקשר הבין-אישי בין הסטודנטים נוצר לאט במהלך המסע והגיע לשיאו שם, ביער ההוא, כאשר כולם נדהמו מעוצמת האכזריות שהתרחשה במקום וסירבו להאמין - כיצד זה היה יכול לקרות? הניגוד הבולט שבין יופיו של היער, העצים הפסטוראליים, השקט המרגיע - ומה שאנו יודעים שקרה בו לפני כשמונים שנה - מצמרר. באותו ערב נאלצנו לבטל את הפעילות שתוכננה מכיוון שהסטודנטים היו נתונים בסערת רגשות בעקבות הביקור ביער.
רבים מן הסטודנטים הישראלים שהשתתפו באותו מסע ייחודי טענו בפני כי מאז התיכון החלום שלהם היה להשתתף במסע לפולין, כי בעת שיצא מסע כזה מטעם בית ספרם - למשפחותיהם לא היה מספיק כסף לממן אותו והם נאלצו להישאר בארץ בזמן שחבריהם נסעו. כעת, המסע של המכללה הגשים את חלומם.
האם המסע לפולין מתאים לכולם? ודאי שלא. האם חייבים לצאת למסע בכל מחיר? לא ולא, גם כשמדובר בסטודנטים בוגרים ולא בתלמידי תיכון. יש לבחור את הסטודנטים המתאימים מבחינה נפשית ואינטלקטואלית ולערוך הכנה מדוקדקת לא רק לימודית אלא גם ריגשית. אני זוכרת את עצמי במסע לפולין בכיתה י"ב. כל השכבה נסעה, כולל מספר "בנים מופרעים", שהתנהגו בצורה בלתי ראויה. באחד הצריפים הטראגיים ביותר במאיידנק, במקום בו שמורים המוני נעליים של הקורבנות, אחד מהם צעק - "חבל שקניתי נעליים בדיוטי פרי". בנסיעה באוטובוס אחת המורות המלוות בכתה מתסכול על התנהגות התלמידים.
עם זאת, מבחינה אישית, היה זה מסע מכונן עבורי. בזכות המסע הזה ובזכות מורה אחד שהצליח להעביר את החומר בצורה מרתקת בשיעורים - נתפסתי לנושא והחלטתי שזה מה שאני רוצה ללמוד ובזה אני רוצה לעסוק, ומכאן נסללה דרכי ללימודים גבוהים בנושא השואה, למחקר ולכתיבה בנושא ולעבודתי כיום כמרצה במכללה.
כשראיתי את הסטודנטים שלי עומדים מול קברי האחים ביער הפסטורלי בפולין, מתחבקים עם חבריהם ובוכים, הבנתי שלכאן היינו אמורים להגיע ושאת מה שעברנו כאן יחד כקבוצה לא היינו יכולים לעבור בשום מקום אחר. זו חוויה שהם לא ישכחו.
הכותבת היא מרצה בתוכנית ללימודי השואה ובחוג לחינוך במכללה האקדמית גליל מערבי