הפגנה נגד ה–CRT / צילום: Reuters, Todd Wetherington / sun journal
נדמה לי שאת השיעור החשוב ביותר בפוליטיקה אמריקאית קיבלתי לפני 17 שנה, אוקטובר 2004, במאסילון, עיר תעשייה קטנה במדינת אוהיו, במערב התיכון של ארה"ב. ביליתי אז חודש במדינה הזו, במהלך מערכת הבחירות לנשיאות. ג׳ורג׳ בוש הבן ניסה לחזור ולהיבחר לנשיא; ג׳ון קרי היה יריבו הדמוקרטי. אוהיו עמדה לחרוץ את גורל הנשיאות.
ב-2004, תשומת הלב הייתה נתונה להסתבכותה המזעזעת של ארה"ב במלחמה בעיראק. אילו קרי היה מצליח להעמיד אותה במרכז מערכת הבחירות באוהיו, אפשר שהוא היה נבחר לנשיא.
נסעתי אל מאסילון, כדי לפגוש את דייב מקיון (McCune), פעיל איגודים מקצועיים בן 47, שניסה לעשות נפשות לקרי. מאסילון הייתה דוגמה קלאסית למה שקראו "רצועת החלודה": שקיעת מרכזי התעשייה המשגשגים של המערב התיכון, שהניעו את כלכלת ארה"ב משלהי המאה ה-19 ואילך. הם נכנעו לגלובליזציה. מקומות העבודה נדדו למקסיקו, לסין, לווייטנאם. פועלי מאסילון, שיכלו לפנים לסמוך על הטבות חברתיות מפליגות, נאלצו להסתפק בשכר מינימום עלוב במסעדות של מזון מהיר.
"הם הופכים למרי-נפש"
מקיון ניסה לשכנע את חבריו לאבטלה להצביע בעד קרי, בין השאר מפני שהדמוקרט הבטיח ביטוח בריאות לכול, גם למובטלים. אחד המובטלים חסרי הביטוח היה גיסו של מקיון, אב לחמישה ילדים. הגיס סירב. הוא לא יצביע בעד מועמד התומך ב"רצח עוברים", זאת אומרת הפלות יזומות.
מאסילון הקטנה והרחוקה הייתה שדה קרב במה שהאמריקאים קוראים "מלחמת התרבות". היא מתנהלת בין שני חלקים של אמריקה, המתקיימים ביקומים מקבילים. סדרי היום שלהם אינם מתיישבים זה עם זה. מניעים פוליטיים אינם ניתנים להגדרה רציונלית, לפחות במובן הזה שהם חורגים מציפיות טבעיות של התנהגות. ב-2004, באוהיו, הפסקות הריון יזומות והתנגדות לנישואים חד-מיניים הכריעו את הכף לטובת בוש הבן. דייב מקיון תלש את שערותיו. הוא חדל לדבר עם גיסו; זה שדאגתו לתינוקות שלא נולדו הייתה גדולה מדאגתו לילדיו שלו.
מקיון לא היה תולש השערות היחיד. הרבה מאוד דמוקרטים חשבו אז שאין להם עוד סיכוי לנצח, מפני שחלק עצום של אמריקה נמצא מחוץ להישג ידם. הופיעו אז מפות ספק-מבודחות, שתיארו את המדינות הרפובליקאיות כ"ג׳יזוסלנד", "ארץ ישו".
ארבע שנים אחר כך בא ברק אובמה, והפך את הקערה על פיה. אבל גם אובמה הוכיח שהדמוקרטים לא פיתחו הבנה של היקום המקביל. הוא תיאר את הלבנים של הערים הקטנות במערב התיכון באופן הבא: "הם הופכים למרי-נפש, וכדי להסביר את תסכולם הם נאחזים ברובים, או בדת; או מפתחים אנטיפתיה כלפי אנשים שאינם נראים כמותם, או טינה כלפי מהגרים, או איבה כלפי סחר [חופשי]".
אובמה אמנם נבחר פעמיים לנשיא, אבל מפלגתו שמטה רוב עצום בקונגרס, מפני ש"מרי הנפש" התקוממו. ב-2016, "מרי הנפש" העלו את דונלד טראמפ לשלטון. הוא אמנם ירד ממנו לפני שנה, אבל הסימנים מעידים שהאנשים מ"ארץ ישו" חוזרים ומתעוררים.
"התיאוריה הביקורתית של הגזע"
בשבוע שעבר נחלה המפלגה הדמוקרטית מפלה צורבת בבחירות למשרת המושל במדינת וירג׳יניה, שתוארו כמבחן פוליטי קריטי לנשיא ג׳ו ביידן ולמפלגתו. היא נשמטה מידיהם במידה רבה מפני שהמועמד הרפובליקאי למושל השכיל להפוך את הבחירות למערכה נוספת במלחמת התרבות.
הפעם לא עמדו על הפרק הפלות והומוסקסואלים, אלא מה שקוראים "התיאוריה הביקורתית של הגזע" (CRT, בראשי תיבות). היא מציעה ניתוח רדיקלי של ההיסטוריה האמריקאית. לפיה, גזענות הייתה מרכיב מרכזי בהתנהלותה של ארה"ב כמעט מן היום הראשון של ההתיישבות האירופית, בתחילת המאה ה-17, 150 שנה ויותר לפני עצמאות ארה"ב.
עד זה לא כבר, CRT הייתה נחלתם של חוגים אקדמיים שוליים. הייתה לה עדנה לאחר רצח ג׳ורג׳ פלויד בידי שוטר בעיר מיניאפוליס, במאי 2020. היא הזינה התקוממות אזרחית של השמאל, והיא עוררה תגובת-נגד חריפה. הימין מציג אותה כמזימה לעקר את ההיסטוריה האמריקאית מרגשי פטריוטיות וגאווה. הדמוקרטים מואשמים שהם מכניסים אותה לתכנית הלימודים בבתי ספר, מאחורי גבם של הורים.
מערכת החינוך בארה"ב היא מן המבוזרות בעולם. אין תכנית לימודים ארצית. ההחלטה מה ללמד נתונה בידי השלטונות המקומיים במדינה, במחוז, בעיר. וירג׳יניה הייתה הזירה הראשונה שבה המאבק נגד CRT תפס מקום מרכזי. המועמד הדמוקרטי הכושל האשים את הרפובליקאים בשימוש בדחליל הפחדה גזעני. יריבו הרפובליקאי התחייב חגיגית להוציא אותה מתוכנית הלימודים. למעשה, היא אינה כלולה בשום תכנית לימודים בווירג׳יניה. איש אינו מלמד או לומד אותה.
השפעתה המדויקת של CRT על הבחירות אמנם שנויה במחלוקת, אבל הסקרים, לפני ואחרי, הראו שהיא מילאה תפקיד כלשהו בהטיית הכף לטובת הרפובליקאים. אין קושי לשער שהיא תטיל צל כבד על הבחירות לקונגרס בשנה הבאה ועל הבחירות לנשיאות ב-2024. היא התפתחה להסחת דעת ענקית. כמו "רצח העוברים" ונישואי ההומוסקסואלים ב-2004 היא מסוגלת להטות את המטוטלת הפוליטית ימינה בשנים הבאות.
לאמריקאים כמובן אין מונופול על מלחמת תרבות. הפוליטיקה של ישראל ושל רוב ארצות אירופה עומדת בסימן דחלילי הפחדה. ימין ושמאל לומדים ללחוץ על כפתורים אדומים, המניבים עוויתות גוף ודעת, ומגמדים את הנושאים החשובים באמת. בשנים האחרונות יש לימין יתרון גלובלי במשחק הכפתורים האדומים. בארה"ב מתחזק הרושם שניצחון ביידן בשנה שעברה לא היה אלא הפסקה קצרה. הימין, עם דונלד טראמפ או בלעדיו, מתכונן בקוצר רוח לעבור לעמוד הבא.