עמיר פרץ / צילום: שלומי יוסף
ועדת גילאור, הוועדה לבחינת כשירות מועמדים בכירים ודירקטורים בחברות ממשלתית, פסלה לאחרונה את עמיר פרץ ואת עו"ד אמי פלמור לכהונת יו"ר התעשייה האווירית ולכהונת יו"ר חברת החשמל, בהתאמה. נימוקי הפסילה: חוסר ניסיון ניהולי ודילוג מעל משוכת "נבחרת הדירקטורים". במקביל, חוטף השר יאיר לפיד אש וגופרית בגין המינויים הפוליטיים המשפחתיים שעשה (בינתיים ויתרה גיסתו על המינוי כדירקטורית בקק"ל), והשרה מרב מיכאלי מאיימת בפיטורי פקידים פוליטיים במשרד התחבורה.
החלטת הוועדה בעניין פרץ ופלמור קיבלה זרם מחיאות כפיים מצד "הנאורים" ולצידה ביקורת אנמית ביותר מצד הפוליטיקאים הממנים, דהיינו נבחרי הציבור. הביקורת החלשלושה של הדרג הפוליטי על החלטת הוועדה נובעת מחרדה ומפחד שמא התקשורת, ואולי גם היועמ"ש, עלולים לסקול אותם באבנים בכיכר העיר, בגין הביקורת על המוסדות הקלוקלים המכונים: ועדת גילאור ונבחרת הדירקטורים.
בכל אופן, אלו ואלו מעלים את השאלה המרכזית: האם ועדת גילאור ונבחרת הדירקטורים הם נכס לדמוקרטיה הישראלית או נטל שמהווה פיגוע ממשי בעבודת החברות הממשלתיות מחד, ופוגע קשות בדרג הפוליטי הנבחר מאידך?
מעט רקע.:לאור טענות על מינויים לקויים של חברי מרכז לכהונת דירקטורים בחברות הממשלתיות, הוחלט ע"י השר לפיד, שר האוצר דאז ואורי יוגב, יו"ר החברות הממשלתיות דאז, על הקמת "נבחרת דירקטורים", ועל הקמת ועדה שתבחן את כשירות מעומדים לכהונת דירקטורים בחברות הממשלתיות. נקדים ונאמר כי הן לוועדה והן לנבחרת הדירקטורים אין בסיס מוצק ואיתן בחקיקה ראשית ופעילותם נובעת מהכוח הדורסני שניכסה לעצמה רשות החברות הממשלתיות בענין זה.
כאמור, פסילתם של עמיר פרץ ואמי פלמור מאפשרת דיון נוקב בכשירותה המוסרית והפרקטית של נבחרת הדירקטורים ובהתאמה גם לנחיצותה של ועדת הבלהות שקמה בעקבותיה. הדיון בנקודה זאת צריך להיות בזיקה לשאלת חשיבות המינויים הפוליטיים במדינה דמוקרטית.
מרכיב מרכזי בדמוקרטיה הייצוגית הינו המשחק הפוליטי. אחד המאפיינים של המשחק הפוליטי מצוי ביצירת נאמנויות וחברויות פוליטיות בין אנשים ועסקנים, שהחליטו להשתלב במשחק הפוליטי כדי להשפיע וגם כדי לזכות בעמדות כוח שלטוניות. כן, זה לגיטימי שלמסעודה יהיו יומרות לזכות בתפקיד בכיר בתאגיד ממשלתי ואו עירוני וזאת תמורת הקולות שהיא מביאה למשחק הפוליטי. הרי למסעודה, לסרגיי, או לאלמנש אין שום סיכוי להגיע לתפקיד רם מעלה בחברה ממשלתית שלא דרך הפוליטיקה. מכאן שמינויים פוליטיים לא רק שהם מוסריים לחלוטין אלא פותחים פתח בפני העם להיות חלק מהשלטון. וכאשר העם לוקח חלק בעוגה השלטונית, ישנו סיכוי גדול שהכעס נגד שלטון האליטות יתועל לאפיקים של שיתוף פעולה ולא של ניכור.
תשאלו: האומנם לחלק ג'ובים לכל עסקן פוליטי גם אם הוא חסר כישורים ועם הארץ? ודאי שלא. הכוונה היא שאם עסקן פוליטי הוא בעל כישורים ראויים, הוא כשיר לקבל את הג'וב. יתרה מכך: הוא עדיף על סתם מינוי של מפונק שלא רצה ללכלך את ידיו ואת נשמתו בפוליטיקה, אבל כשמחלקים את העוגה הוא נמצא שם תמיד ראשון, כיוון שהוא מאותו אזור חיוג של האליטה הממנה.
מי מפחד מהמינויים הפוליטיים? חוששים אלו שעלולים לאבד את כיסאם מסביב לשולחן העוגה הלאומית, ואלו שבטוחים כי נמשחו בשמן המשחה כבר מיום הולדתם.
כיום חסרים מאות דירקטורים בחברות הממשלתיות, ובכלל זאת יו"רים רבים. המינוס הזה מפריע מאוד לניהול השוטף של החברות, חלקן חברות ענק משמעותיות למשק ולכלכלה. נציין כי מעת לעת עולה לדיון, גם בממשלה, האפשרות לאיתור דרך עוקפת "נבחרת" וועדה אולם עד עתה למרבה הצער ללא הצלחה. אולי פרץ ופלמור ירימו את הכפפה?
הכותב הוא סוציולוג פוליטי