אוניות מטען בנמל לוס אנג'לס / צילום: Reuters, LUCY NICHOLSON
חזרתה של האינפלציה הביאה איתה גם ויכוח סוער בין הכלכלנים: מה גורם לזינוק במחירים, ועד מתי הוא יימשך. האם מדובר בגורמים זמניים, שקשורים להתאוששות מהקורונה וייפתרו בחודשים הקרובים, או לשינוי עמוק יותר בכלכלה, שדורש גם שינוי מדיניות דומה.
חשוב להקדים ולהגיד שהדיון הזה מתמקד בעיקר בארצות הברית, שבה מדד המחירים עלה ב-6.2% מאז אוקטובר שעבר, הקצב הגבוה ביותר זה 31 שנה. גם באירופה נרשמו באוקטובר עליות מחירים חדות, של 4.1% בחישוב שנתי. אבל שם נראה שהתמונה ברורה יותר: חלק ניכר מעליות המחירים מוסבר על ידי הזינוק במחירי האנרגיה. ואילו בישראל, התמונה שונה: עליות המחירים בכלל מתמתנות. באוקטובר נרשמה אינפלציה שנתית של 2.3%, אחרי שבספטמבר כבר עמדה על 2.5%.
ובכל זאת, למה שקורה בכלכלה האמריקאית יש השפעה על כל העולם, ולו רק משום שבמידה רבה, הפדרל ריזרב משפיע על החלטות הריבית של כל שאר הבנקים המרכזיים.
אז מה גורם לעליות המחירים? לשאלה הזאת אין תשובה פשוטה אחת. מדובר בשילוב של שלל גורמים, שיחד חברו לגל עליות מחירים. יש מי ששם את הדגש על עודפי הביקושים שנוצרו עם היציאה מהמגפה. האמריקאים שהסתגרו בבתים מצאו את עצמם עם פחות הוצאות, ועם צ'קים מהממשלה בכיס, והחלו להוציא את הכסף על קניות. גל הביקושים מביא לעלייה במחירים, ואולי מצביע על כך שצריך "לקרר" קצת את הכלכלה.
הבעיה: פקקים באספקה ועיכוב בייצור
אבל יש מי ששם את הדגש על הצד השני של המטבע, כלומר על מה שנקרא "צד ההיצע". בגרסה הזאת, את הסיבה לעליות המחירים צריך לחפש בשיבושים שגרמה המגפה לשרשרת האספקה העולמית. והשיבושים האלה עומדים במרכזו של ניתוח שפרסמו לפני שבועיים חוקרי הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים (BIS) בבזל.
ה-BIS, מוסד שבו חברים עשרות בנקים מרכזיים, משמש "כבנק של הבנקים המרכזיים", ואחת ממטרותיו היא לעודד שיתוף פעולה ביניהם. בין היתר, יש לו מחלקת מחקר פעלתנית, שלא חוששת לבקר בעשור האחרון את מדיניות הריבית הנמוכה. אבל הפעם הדוח של חוקרי ה-BIS דווקא מספק תמיכה מסוימת למי שסבור שהאינפלציה נובעת מגורמים זמניים.
חוקרי הבנק מציעים, למשל, חישוב פשוט, שמתמקד בשני מגזרים שרגישים לבעיות אספקה. אם מחירי האנרגיה והרכב בארה"ב ובגוש היורו היו עולים בחצי השנה האחרונה בקצב שבו עלו בין 2010 ל-2019, קצב האינפלציה השנתי היה קטן ב-2.8 נקודות האחוז בארה"ב, וב-1.3 נקודות האחוז בגוש היורו. כלומר, חלק לא מבוטל מעליות המחירים היה נעלם (ראו תרשים).
בניתוח של ה-BIS, יש מקום מיוחד ל"צווארי בקבוק", נקודות בשרשרת האספקה העולמית שלא עמדו בעומס הביקושים, ויצרו פקק שהתגלגל אחר כך לאורך השרשרת. ככל שצווארי הבקבוק קרובים לתחילת השרשרת, כך ההשפעה שלהם הייתה גדולה יותר, כי הם מעכבים יותר שלבים בייצור בהמשך. למחסור בחומרי הגלם והאנרגיה, המרכיבים הבסיסיים שמשמשים לייצור אין ספור מוצרים, יש השפעה גדולה יותר מאשר למחסור בשבבים, ולמחסור בשבבים יש השפעה גדולה יותר מאשר פקקים בתובלה הימית.
כשהמגפה פרצה בתחילת 2020, הסגרים שיבשו את העבודה במפעלים ובנמלים, והסחורה פשוט לא הגיעה בזמן. אלה היו השיבושים ההתחלתיים בשרשרת האספקה, והם קרו אחרי שנים של השקעה נמוכה בעודפי קיבולת שישמשו ככריות ביטחון לשעת הצורך.
ההחרפה: הלקוחות והספקים אוגרים במלאי
אבל בהמשך, לפי חוקרי ה-BIS, קרה עוד משהו: הלקוחות שנכוו מהמחסור והעיכובים החליטו לנסות ולהגן על עצמם משיבושים עתידיים, ולקנות לעצמם עוד מרחב תמרון. איך עושים את זה? מקדימים את ההזמנות ומזמינים קצת יותר, ליתר ביטחון. כך נוצר אפקט שרשרת, רק בכיוון ההפוך.
חנות הספורט שהלקוחות שלה עברו להתעמל בבית מזמינה מלאי עודף של משקולות למקרה הצורך, הספק שלה גם הוא מזמין קצת מלאי עודף כשהוא מזמין מהיצרן, והיצרן מזמין עוד יותר חומרי גלם. כך מצטבר מרווח ביטחון על מרווח ביטחון, ומי שניצב בתחילת השרשרת מוצא את עצמו בפני גל ביקושים אימתני. זו תופעה שיש לה כינוי בספרות המקצועית: "אפקט השוט" (או שוט השור). תנועה קטנה בידו של הבוקר, מובילה לתנודות גדולות בקצהו של השוט.
אבל קרה עוד משהו. כמו שחוקרי ה-BIS מציינים, בחלק מהמקרים המחירים עלו אבל גם כמויות המוצרים שסופקו עלו, מה שמלמד על גידול בביקושים. כמו שניסח זאת לאחרונה בראיון לגלובס פרופ' סטיבן רואץ', האוניות שמחכות בפקק בנמלי ארה"ב לא הגיעו לשם סתם ככה: יש זינוק בביקוש למוצרים שהן מובילות.
הפתרון: מודל לחיזוי השיבושים באספקה
ובכל זאת, הזינוק בביקושים הוא לא תופעה חדשה, ועברה כבר שנה וחצי מהרגע בו הממשלות החלו להזרים כסף לידי האזרחים. למה המערכת לא התאימה את עצמה?
מי שמנסה לענות על השאלה הזאת הוא פרופ' מייקל ספנס, זוכה נובל לכלכלה, שהזכיר במאמר שפרסם שאין כאן "מערכת" אספקה מתואמת מלמעלה, אלא שלל שחקנים שונים, שאף אחד מהם לא רואה את התמונה הגדולה. ויותר מזה: אף אחד מהם לא יכול לחזות מה הולך לקרות, ואיפה ייווצר צוואר בקבוק. במקום זאת, הם מגיבים בדיעבד למחסור באספקה. וזה לוקח זמן, וכרוך בשיבושים.
הפתרון שספנס היה רוצה לראות הוא מודל שיחזה מה הולך לקרות בשרשרת האספקה, כמו מודלים לחיזוי מזג האוויר. בחזונו מדינות ישתפו זו עם זו מידע, שיוזן למערכת בינה מלאכותית, שתפיק תחזיות שיאפשרו לכלל המשתתפים בשרשרת האספקה להיערך להיווצרות צווארי בקבוק.
אבל עד שחזון אחרית הימים הזה יתגשם, השיבושים בשרשרת האספקה מובילים את כל אחד מהשחקנים לדאוג לעצמו ולהגדיל את הקיבולת שלו. ולפי חוקרי ה-BIS, כאן בדיוק מסתתר פוטנציאל להיפוך כיוון פתאומי: אחרי שצווארי הבקבוק ייפתחו, ואגירת מלאים תסתיים, המחירים עשויים לשנות כיוון ולצנוח. מילת המפתח היא "עשויים". ובאמת, בעיתונות האמריקאית התפרסמו השבוע ניתוחים ולפיהם אפשר כבר לזהות הקלה בלחץ על שרשראות האספקה.
אבל יש גם תרחישים אחרים שה-BIS משרטט, למשל התמשכות השיבושים ועליות המחירים, שתוביל לעלייה בשכר, ואז לעוד עלייה במחירים, וחזר חלילה (עד כה, לא נראה שזה המצב). בתרחיש נוסף, חברות ריכוזיות ינצלו את הכוח שיש בידיהן כרגע כדי להעלות מחירים (לפי הדיווחים, בבית הלבן מתכננים מתקפה על חברות שינהגו ככה). בקיצור, גם החוקרים ב-BIS משאירים לעצמם מרווח ביטחון, בדיוק כמו החברות שהם מתארים. בכל זאת: אי הוודאות חוגג.