ניצב בדימוס ניסו שחם / צילום: שלומי יוסף
דעת הרוב של בית המשפט העליון מהשבוע שעבר בעניינו של ניצב בדימוס ניסו שחם, לשעבר מפקד מחוז ירושלים במשטרה, היא נכונה לטעמנו מבחינה משפטית ואף ראויה (רע"פ 6477/20, 15.11.2021). הכרעת הרוב אשררה את פסק הדין המרשיע של ערכאת הערעור (בית המשפט המחוזי בתל-אביב), שביטל בצדק את הכרעת הדין המזכה.
קצת רקע לפני שנתחיל: ניצב בדימוס שחם, שכיהן בתפקידים בכירים ביותר במשטרה, יצר במהלך שירותו קשרים אינטימיים בעלי אופי מיני עם שוטרות צעירות, על-פי רוב בדרגות נמוכות, שהיו כפופות אליו. קשרים אלה כללו מפגשים מיניים מזדמנים וקשרים אינטימיים מתמשכים, והתקיימו במהלך שגרת עבודתם של שחם והשוטרות והן מחוצה לה.
אין מחלוקת כי שחם קיבל החלטות בעניינן של אותן שוטרות זוטרות עמן הוא ניהל קשרים אינטימיים בעת כהונתו כמפקד (וכסגן מפקד) מחוז ירושלים. ההחלטות של שחם עסקו באיוש תפקידים בהם חפצו השוטרות, יציאה ללימודים ומימונם, מעבר ליחידות אחרות והאצת מעברי תפקיד.
השאלה שעמדה במוקד הדיון ב"גלגול שלישי" בבית המשפט העליון היא "האם ניתן להרשיע את שחם בעבירה של הפרת אמונים... בשל דפוס התנהגות חוזר ונשנה שנהג בו, אף אם כל מעשה ומעשה כשלעצמו אינו מגבש עבירה פלילית".
השופט ניל הנדל הסביר בעניין זה כי ניתן לצבור את גרגירי החול לערימה, וזאת בדומה לשופטת יעל וילנר, שסברה כי ניתן לצבור את הקוביות למגדל קוביות הנערמות זו על גבי זו. לעומת זאת, השופט יוסף אלרון (בדעת מיעוט) חלק על כך בגלל חוקי המתמטיקה המסכמים ריבוי אפסים לאפס. ואנחנו תמהים על דעתו של השופט אלרון: "וכי אפשר לקבוע באמצעות נוסחה כמה כבשים נדרשות כדי להגדירן כעדר?" (דברי השופט יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, 1311).
בענייננו, השיטתיות במעשיו של שחם (שש שוטרות) מבססת לטעמנו את "הפן המחמיר הנוסף" הדרוש להרשעתו בעבירת הפרת אמונים. נזכיר כי בפרשת המינויים הפוליטיים (בעניינו של צחי הנגבי) נקבע כי ככל שמדובר בפעולה שיטתית יותר, כך יהיו כרוכים בה היבטים פוגעים יותר. ואכן, בפרשת טלנסקי (בעניינו של אהוד אולמרט) בית המשפט העליון שקלל את השיטתיות שאפיינה את קבלת הכספים כדי לקבוע כי נחצה הרף הפלילי, וכי להתנהלותו של אולמרט נלווה אותו "פן מחמיר נוסף" הנדרש להרשעה.
לדעתנו, הדרך הנכונה לנתח את מעשיו של שחם היא מנקודת המבט של הנפגע מעבירת הפרת אמונים (אינטרס הציבור ואמון הציבור). ככל ששחם מבצע יותר מעשים פסולים בנסיבות דומות, עוצמת הפגיעה באינטרס הציבור ובאמון הציבור גדלה. זהו דבר מובן מאליו. שהרי מדובר כאן באותו נפגע (הציבור), ולכן ניתן לצבור את המעשים של שחם. לכן גם אין כל תקדימיות בהרשעתו של שחם בהפרת אמונים על סמך תזת הצבירה, וממילא אין כל מקום לדעתנו לקיים דיון נוסף בשאלה זו.
אגב, בדין הישראלי ניתן למצוא דוגמאות נוספות לכך שריבוי של מעשים עשוי להקים עבירה פלילית. כך, למשל, לגבי עבירת הטרדה מינית: חלק מהחלופות בדין מחייבות שהמעשים יהיו חוזרים ונשנים. לעומת זאת, אם מדובר במספר נפגעים, ולגבי כל אחד מהם המעשה אינו חוצה את הרף הפלילי, גם הצבירה של כל המעשים יחד אינה יכולה לחצות את הרף הפלילי. לא כך לגבי עבירת הפרת האמונים, וזה מה שצריך לחדד ולהדגיש: הנפגע החוזר כאן הוא הציבור הרחב, ולכן ניתן גם ניתן לצבור אסופה של ניגודי עניינים. שחם העמיד את עצמו שוב ושוב בניגוד עניינים, ובכך הוא שב ופגע באינטרס הציבור ובאמון הציבור, ולכן מתקיים בעניינו לדעתנו "הפן המחמיר הנוסף" הדרוש להרשעתו בהפרת אמונים.
ניתן לסכם את פרשת ניצב שחם בשאלה אחת פשוטה: האם יש לזכות או להרשיע מפקד בכיר במשטרה שניהל קשרים אינטימיים עם שוטרות זוטרות ממנו (שהיו כפופות אליו) והיה מעורב בקבלת החלטות בעניינן? על פניו, כאשר מדובר במקרה "התאהבות" בודד במקום העבודה, ניתן לטעון כי לא מתקיים בהכרח "הפן המחמיר הנוסף"; אך כשמדובר בשיטה שחוזרת על עצמה בשירות, עם שוטרות זוטרות וצעירות, לדעתנו לא מתקבל על הדעת שלדין הפלילי לא יהיה מה לומר בעניין. אפילו מבחינה סטטיסטית אנו סבורים כי בלתי מסתבר שיהיו שישה מאורעות של מקרי "התאהבות" של ניצב אחד על פני זמן קצר (יחסית). אם נוסיף לכך את העובדה ששחם הורשע פה-אחד (על-ידי שלושה מותבים שונים, לרבות השופט אלרון) בעבירה אחת של מעשה מגונה בשוטרת זוטרה, הרי שזו האחת מעידה לכאורה על האחד, שחם.
שחם צריך להודות על כך שהוא לא הואשם ולא הורשע בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה. הוא צריך לתת את הדין על מעשיו. לשחם כבר ניתן יומו (ואף יותר מכך) בבית המשפט. בקיצור, צריך להמשיך הלאה, ואין מקום לטעמנו לקיים הליך של דיון נוסף.
פרופ' מנשה הוא מומחה לדיני ראיות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. עו"ד סוסונוב עוסק בליטיגציה מורכבת.