נוטים להבליט הצלחות ולטשטש כישלונות? / צילום: Shutterstock
בשנת 2016 פרסם פרופ' מצליח בשם יוהנס האוושופר מאוניברסיטת פרינסטון בארה"ב באתר האינטרנט שלו מסמך בשם "קורות החיים של הכישלונות", ובו הופיעו כל התפקידים והפרסים שאליהם הגיש מועמדותו אך נדחה. הסיבה לפרסום הלא שגרתי הייתה הרצון להביא לידיעה לא רק הצלחות, אלא דווקא את הנסתר מהעין, את מה שאף פעם לא מציינים בקורות החיים - הכישלונות. בכך רצה להעביר מסר מעודד לאחרים, שהישגיו לא באו לו בקלות, וגם הוא חווה דחיות וחוסר הצלחה.
ואכן, ברזומה של כולנו מופיעות רק ההצלחות, ואנו מדברים עליהן בגאווה. את הכישלונות נוטים מטבע הדברים להסתיר או להצניע. לא פעם כשאנשים מדברים על הצלחותיהם בגאווה, מתעוררת בקרב הסובבים אותם קנאה זדונית, תחושה הרסנית של רצון לפגוע בהם. הרגשות הללו מתעוררים לעתים קרובות כשאנשים משווים את עצמם לעמיתים יותר מצליחים מהם, שפועלים בתחום דומה ויש דמיון בגיל ובמגדר.
מחקר משנת 2019 שפורסם ב-Journal of Experimental Psychology בדק כיצד ניתן להקטין תחושות של קנאה זדונית שמעוררים אנשים מצליחים בקרב הסובבים אותם.
החוקרים מצאו כי למרות הרתיעה שיש לרובנו מדיבור על כישלונות, גם בזמן התרחשותם וגם לאחר מכן, שיתוף בהצלחות ובכישלונות בדרך להצלחה (לעומת שיתוף רק בהצלחות) מפחיתה את תחושות הקנאה הזדונית.
מחקרים קודמים כבר מצאו כי כשאדם בעל הישגים רבים משתף בכישלונותיו, הנטייה היא לייחס את הצלחותיו לעבודה קשה, לא רק לכישרון, ולכן זה עשוי להקטין את תחושת הקנאה הזדונית.
איך עוקפים את הטאבו על רגשות שליליים?
שלושה ניסויים מקוונים נערכו בקרב משתתפים בני 19-28, שנחשפו לסיפוריהם של אנשים בעלי הישגים. הסיפורים הוצגו כך:
1. סיפור שכלל רק את ההצלחות של אותם אנשים.
2. סיפורים שכלל גם הצלחות וגם כישלונות.
3. סיפור שכלל הצלחות ומידע נוסף.
המשתנה התלוי שנבדק היה תחושת הקנאה כלפי האדם בעל ההישג שהוצג. הנחקרים התבקשו למלא שאלון פרטים אישיים אודות הקריירה שלהם עצמם. כך הותאמו להם סיפורי הצלחה דומים מבחינת גיל, מגדר ועיסוק, מתוך הנחה שהקנאה מתקיימת תוך השוואה לאנשים דומים לנו.
מאחר ואנשים בדרך כלל אינם מרגישים בנוח לשתף תחושות של קנאה, הנחשבות לטאבו חברתי, היה צורך למדוד את מידת הקנאה בצורות שונות, עם שאלונים אישיים ועם שאלות כמו "מה אנשים אחרים ירגישו כלפי האדם הזה?".
בשלושת הניסויים לא היה הבדל בתגובת הנחקרים, בלי קשר למשתנים הדמוגרפיים, והם דיווחו באופן עקבי על תחושות קנאה נמוכות יותר כאשר נחשפו לסיפור הצלחה וכישלון, מאשר אלה שנחשפו רק להצלחות או רק להצלחות ולאינפורמציה נוספת (שאינה קשורה לכישלונות).
אחד הניסויים אף בדק את מידת ההערצה שחשו הנחקרים כלפי האנשים בעלי ההישגים המרשימים לאחר החשיפה לסיפורי ההצלחה השונים. התברר שלא היה הבדל במידת ההערצה שהסיפורים השונים עוררו, בין אם כללו סיפורי כישלונות ובין אם לאו. זאת אומרת שחשיפת כישלונות לא השפיעה על מידת ההערצה וההערכה.
החוקרים ביצעו גם מחקר שדה, במהלך תחרות פיצ'ים בין יזמים שהתמודדו על השקעה פיננסית. 86 יזמים השתתפו בתחרות, שבמהלכה התבקשו לתת הרצאה בפני משקיעים פוטנציאליים על היוזמה שלהם. כולם עסקו בתחום זהה, מה שהעלה את פוטנציאל הקנאה. מההרצאות ערכו החוקרים קטעי אודיו (ללא וידאו, כדי לנטרל הטיות).
היזמים דיברו גם על הצלחות וגם על כישלונות. מההקלטות הכינו החוקרים שתי גרסאות - הקלטה עם סיפורי הצלחות בלבד והקלטה עם סיפורי הצלחות וכישלונות. לאחר ששתי קבוצות היזמים האזינו כל אחת לגרסה שונה של ההקלטות, הם התבקשו למלא שאלון, מה הם חושבים שאנשים אחרים יחשבו על היזמים.
התברר שיזמים שהאזינו לגרסה שכללה גם כישלונות, גילו פחות קנאה זדונית. לצד גילויי קנאה מופחתים נצפתה גם מידה גבוהה יותר של אפקט "קנאת סופרים תרבה חוכמה", כזו שמעודדת באחרים מוטיבציה חיובית להתאמץ יותר.
מתברר כי בניגוד לאינטואיציה, דווקא שיתוף בסיפורי כישלונות בדרך להצלחה יכול להוות אסטרטגיה בינאישית אפקטיבית להקטנת רגשות שליליים. הסברים נוספים שהציעו החוקרים הם ששיתוף כזה נותן לאחרים תחושת מסוגלות ותקווה שגם הם יכולים להגיע לאותה רמת הצלחה כמוהם. בנוסף, כאשר אדם משתף את כישלונותיו, נוצרת תחושת חיבור ואותנטיות ובכך גם מפחית רגשות קנאה זדונית.
פרופ’ גרינשטיין מרצה וחוקר שיווק ויזמות באוניברסיטת Northeastern בבוסטון ו-VU באמסטרדם. כותב בטוויטר על מחקר התנהגותי @AmirGrinstein. יאנה שכטרמן היא יועצת ארגונית ומאמנת מנהלים ומלמדת באוניברסיטת Northeastern בבוסטון yanashechterman.com