הממונה על התחרות צריכה עור עבה ואומץ לעמוד בלחצים
בימים אלה מתרחש תהליך בחירת ממונה על תחרות קבועה. למרות החשיפה התקשורתית הרבה שהתפקיד מקבל, תפקיד הממונה על התחרות הוא לא החשוב ביותר בשירות הציבורי בישראל. אבל ממונה טובה יכולה להועיל מאוד לכלכלה הישראלית וממונה לא טובה יכולה לגרום נזק רב. זה תפקיד מורכב מאוד ולכל ממונה יש הרבה גמישות ליצוק תוכן לתוכו. אז איך צריך לבחור ממונה? אתחיל בתכונה החשובה ביותר, לדעתי.
ממונה על תחרות חייבת עור עבה מאוד. קודם כל צריך הרבה אומץ לעשות צעדים נחוצים שאינם פופולריים במגזר העסקי. הממונה צריכה להיות מוכנה לשמוע, על בסיס יומיומי כמעט, ביטויים החל מ"השתגעתם לגמרי" וכלה ב"אתם הורסים את המדינה" מהבכירים ביותר במשק. היא צריכה לקבל החלטות גבוליות גם כשיש אי ודאות אם יעברו בהצלחה תהליך ערר בבית הדין לתחרות. אבל חשוב באותה מידה, היא צריכה אומץ לא לעשות צעדים לא נחוצים. הלחצים התקשורתיים, הציבוריים והפוליטיים הם לעתים אדירים ולא כל המבקרים תמיד מבינים את מגבלות התפקיד. יש צעדים שנשמעים לאוזניים הלא מקצועיות כמובנים מאליהם, אבל בחינה מקצועית מעמיקה מראה שיעשו יותר נזק מתועלת. צריך עור עבה ואומץ רב כדי לעמוד בלחצים הללו ולהימנע מפעולות ראווה שרק יזיקו.
יתרון גדול מאוד
שנית, רקע בשירות הציבורי הוא יתרון גדול. אולי לא רבים יודעים זאת כי אין לזה הרבה כיסוי תקשורתי, אבל החלק אולי הכי חשוב בעבודת רשות התחרות נעשה במסדרונות הממשלה והכנסת. השפעה על רפורמה בענף חשוב של המשק או מניעת חקיקה מזיקה יכולים לעתים להטיב עם המשק הרבה יותר מצעד זה או אחר של אכיפה נגד מונופול או חסימת מיזוג. לזירות הציבוריות והפוליטיות יש כללי משחק משלהם, וחשוב מאוד שהממונה על התחרות תדע להתנהל במגרשים הללו. כמובן שחשוב שיהיה לממונה גם ידע משפטי והבנה כלכלית בנושאים הרלוונטיים, אבל מנהלת טובה (עוד תכונה חשובה!) יכולה להיעזר בתחומים הללו במומחיות מתוך רשות התחרות. בהתנהלות בזירה הפנים-ממשלתית והפוליטית, ניסיון אישי (וכמובן כישרון) הם ללא תחליף.
שלישית, וזה הנושא השנוי ביותר במחלוקת, הוא ניסיון בסקטור הפרטי. לדעתי יש בניסיון כזה יתרון כפול. ראשית, צריך להבין שרשות תחרות חיה בעולם סכיזופרני: בעוד היא פועלת במרץ לשכנע רשויות אחרות להסיר רגולציות, כל פעולה של רשות התחרות עצמה גם היא סוג של רגולציה. זה אומר שממונה על תחרות צריכה באופן תמידי לאזן בין התועלת של החלטותיה ובין ההכרה שלכמעט כל התערבות בשווקים יש גם מחיר כלשהו. מי שמכירה היטב גם את המגזר העסקי יכולה לעשות את האיזון הזה טוב יותר. היתרון השני הוא "הכרת היריב". כידוע, חברות גדולות נעזרות במיטב היועצים והמומחים, וינקטו בכל תחבולה כדי להטות לטובתן החלטות רגולטוריות. כל עוד הדבר נעשה במסגרת החוק ובנורמות התנהגות תקינות, אין בכך פסול; אלה כללי המשחק. במשחק האסטרטגי התמידי שמתרחש בין רשות התחרות לחברות הגדולות, יש יתרון להכרת תחבולות היריב.
בלבול מהותי
לעתים נשמעת הטענה שממונה על תחרות שמגיעה מהסקטור הפרטי תהיה שבויה בידי החברות הגדולות. יש פה בלבול מהותי בין שני דברים שונים לחלוטין. מה שנרמז (או נאמר לעתים מפורשות) הוא שמי שעבדה בשביל חברות גדולות תטה לאהוד אותם ותרצה להיטיב עמם. אני לא ראיתי לכך כל עדות, לא בישראל ולא במקומות אחרים.
אנשים שנבחרים לתפקידים מעין אלה יודעים לעשות את הסוויץ' ולהבין את מי הם מייצגים. כדי להיבחר לתפקיד כזה גם צריך המון אמביציה, ומי שכבר הצליחה להיבחר לתפקיד בוודאי לא תרצה להיכשל. זה גם לא יועיל לה בכלום להמשך, אפילו לא כלכלית.
עם זאת, מי שבאה מהסקטור הפרטי בדרך-כלל תחזיק בעמדות בקשת האידאולוגית שיטו לכיוון הפרו-שווקים חופשיים. במגבלות הסביר, זו אידאולוגיה לגיטימית לגמרי לתפקיד ויש שיאמרו שהיא מתיישבת היטב עם המוטו שרשות התחרות "מקדמת תחרות חופשית". אבל כמובן שזו לא האידאולוגיה הלגיטימית היחידה בענייני מדיניות תחרות והגבלים עסקיים. בשביל זה הממונה על התחרות נבחרת בידי נבחרת ציבור, שרת הכלכלה, שתפקידה להחליט מה הפרופיל האידאולוגי הרצוי של הממונה הבאה.
הכותב הוא ד"ר לכלכלה ושימש בעבר ככלכלן הראשי של רשות התחרות וכממלא-מקום הממונה
