גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

כלא רימונים בשרון / צילום: תמר מצפי

כל-כך הרבה פעמים ליוויתי נשים ואנשים ברגע הזה, שאפילו לספר על כך מעט מייאש אותי. עבריינים מורשעים שריצו את עונשם ושילמו את חובם לחברה, מבקשים לחזור אליה כחברים יצרנים ומועילים. הם מצליחים להתגבר על מכשולים רבים וגבוהים: קודם כל בעצמם (קשה להם להאמין שהם יכולים ושיתנו להם להיות בצד "הנכון" של החברה), אחר-כך בקרב סביבתם, ואז עם כל המטענים האלה, ובעיקר עם המחסור במשאבים (שהיה לא פעם בין הסיבות שהביאו אותם לפשוע מלכתחילה) הם מנסים למצוא פרנסה או מקום מגורים.

אחרי מאמצים רבים, הדירה או העבודה נמצאת. ריח של ניצחון מתפזר באוויר ואז זה מגיע: משכיר הדירה או המעביד גילה את עברם הפלילי ונסוג. הנחמדים שבהם מנפיקים הסבר נבוך, אחרים פשוט נעלמים. כך או כך, המסר ברור: אינך רצוי פה. אין דרך חזרה. והחוויה הקשה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב. איך אמר לי פעם אחד האסירים המשוחררים שליוויתי בקול מרוסק: "המקום היחיד שמוכן לקבל אותי זה הכלא. שם אני רצוי. אז אולי אין לי ברירה אלא לחזור לשם".

זה אמור להיות אחרת

זה אמור להיות אחרת. בעשורים האחרונים החברה המערבית הבינה את הטעות של טיפול בעבריינים ובהתנהגויות עבריינות רק באמצעות ענישה והרחקה. היום הגישה השולטת שמה דגש דווקא על שיקום האסירים. זה נעשה גם מתוך הבנה שזה לטובת העבריין המשוקם אבל גם מתוך הבנה שזה משרת את החברה שאליה שב.

מחקרים מגלים שתהליכי שיקום וטיפול בעבריינים מפחיתים באופן ניכר את הסיכון לשיבת אותם אנשים לחיי הפשע ובכך מגנים יותר על החברה. זה די ברור. אם אין דרך חזרה למי שמעד ופשע, זה אומר שמרגע שעלה על דרך הפשע ונתפס הוא לא יפסיק לשעוט בה קדימה, שהרי אין לו מה להפסיד. זה מייצר תמריץ לא רק להמשיך בפשיעה, אלא גם להחמיר בה. המשמעות היא התגברות הפשיעה והעמקתה. את המחיר ישלמו כולם.
זו הסיבה שישראל, כמו כל המדינות המערביות, משקיעה לא מעט משאבים בשיקום עבריינים. אלא שכל המשאבים והתקוות שהם מפיחים באותם משוקמים מתנפצים באחת אל מול השערים הננעלים באחת לנגד פניהם והם נשארים בחוץ.

לא שכחנו את עברך

זה מה שקרה לאלחנן פלהיימר בשבוע שעבר. היו לו כמה רגעים של שמחה כשנבחר לשמש כיו"ר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית, תפקיד שהיווה מקפצה פוליטית לדורות של פוליטיקאים (צחי הנגבי, גילה גמליאל, איציק שמולי ורבים אחרים), אבל חיש מהר השמחה התחלפה בתחושה קשה. עיתון "הארץ" מיהר לפרסם כי "יו"ר התאחדות הסטודנטים הנבחר אלחנן פלהיימר הורשע בעבר בתקיפה" כשבכותרת המשנה הוא מדגיש שפלהיימר וחבריו הגיעו "לפני שבע שנים לביתו של אדם שהיה מעורב בקטטה עם אחד מחבריו, הכו אותו ובעטו בו, וגרמו לו לשברים בעצמות הפנים". בגוף הידיעה העיתון אמנם מצטט את בית המשפט שקבע שפלהיימר עבר "תהליך התבגרות" ונטל אחריות על מעשיו, אך המסר היה ברור: לא שכחנו את עברך, כבוד היו"ר הנבחר. להפך, כיוונו את הפרוז’קטור הציבורי לעברו.

השאלה שחייבת להישאל היא מדוע היה דרוש לפרסם את זה? למה דרוש לדעת שאותו נבחר צעיר פשע כשהיה על גבול הקטינות לפני שבע שנים? הרי מאז שריצה את עונשו בחודשיים של עבודות לתועלת הציבור, עבר פלהיימר דרך שיקומית מרשימה (וביהמ"ש עצמו הדגיש זאת): אחרי שעבר לא מעט בתי ספר וסיים ללא תעודת בגרות הוא תפס את עצמו, הלך למכינה קדם צבאית, לאחריה עשה שירות לאומי עם נוער בסיכון בנתיבות ולאחר מכן בפתח תקווה. קצת לפני גיל 20 הוא החל להשלים בגרויות ומשם הדרך קצרה לאקדמיה. דרך שהביאה אותו לאותה משרה.

זכות הגילוי היא שאני מלווה את פלהיימר מזה מספר שנים. הכרנו סמוך לאותו אירוע תקיפה פלילי. התקיפה שהוא נכח בה טלטלה אותו והוא הגיע אליי. כשתיאר לי את מה שקרה בפגישה הראשונה היה ברור שהאירוע הקשה הותיר אותו עם הרבה תהיות וכעסים לגבי עצמו, לגבי הבחירות שעשה ולגבי חבריו. אח"כ, כשהחליט ללכת לעבוד עם נוער בסיכון עשה זאת משום שידע שהוא יוכל להשפיע עליהם כי היה בנעליהם. באופן טבעי המשכתי ללוותו כשנכנס בשערי הקריה האקדמית אונו ללמוד משפטים. הוא חשש שעברו הפלילי ימנע ממנו להגשים את החלום הזה ואני הרגעתי אותו שזה בדיוק מה שהמשפט הישראלי זקוק לו: אנשים שבאו מנוף חיים כזה ויכלו לו.

כמובן שלא הכל היה פשוט. מי שעד אז התעמת עם כל סמכות בסביבתו התקשה לא פעם גם איתנו, אבל הוא עשה את זה ובגדול. בחירתו ריגשה אותי בדיוק משום כך: הנה נבחר סטודנט שמגלם בעצמו את הרעיון שכל אדם יכול לתקן את ספר חייו גם אם הוא הכתים אותו בעבר בדיו לא נכונה. לכן כל-כך חרו לי הפרסום והסערה שהתעוררה.

זה לא שחור ולבן

אמת, הנושא מורכב. יהיה מי שיטען שאדם שהורשע בעבירה פלילית כזו לא יכול להיות שליח ציבור. עם כל הכבוד לרעיון השיקום, האם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ,שהורשע ונכנס לכלא, יכול לחזור לתפקיד ציבורי? האם זה המודל שאנו רוצים להציג לפני האזרחים? האין כאן מסר שמרכך את העונש וקורץ למי ששוקל לפשוע - שגם אם היה ותיתפס תמיד תוכל לחזור לחברה? אלה טיעונים כבדי משקל וכמו ברוב סוגיות החיים לי אין שורה תחתונה חד משמעית. הכל לגופו. וכשחושבים לגופו אז נדמה לי שבניגוד לדוגמת אולמרט, כשמדובר במי שפשע בגיל כה צעיר הרי זה דווקא מודל מנהיגותי מעולה לחברה ולצעיריה. בשר ודם שמייצג את העיקרון המכונן בדמוקרטיה הליברלית: לא העבר שלך קובע את העתיד שלך. רק הבחירות שלך.

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו