האזרח הישראלי נמצא כיום בין הפטיש לסדן / צילום: Shutterstock, New Africa
שנה חלפה מאז הגיש רועי כהן, כתב בערוץ הספורט, ערר נגד החלטת המשטרה לסגור את תיק החקירה ואת תלונתו. כהן התלונן כי סרטון קשה ופוגעני המייחס לו בכזב מעשי פדופיליה מופץ על ידי חשבון אנונימי בטוויטר. שבועיים בלבד לאחר הגשת התלונה, התיק נסגר בנימוק של "עבריין לא נודע".
● משרד המשפטים רוצה לשנות את חוקי המשחק ברשת
ערר שהגיש כהן באמצעות עו''ד ערן שחם-שביט נדחה. בערר נטען כי לרשות המשטרה, עומדים כלים מגוונים לאיתור המעורבים, ובראש ובראשונה לפנות לטוויטר ולדרוש פרטים מזהים.
אלא שהפרקליטות דחתה את הערר, וקבעה כי אומנם בוצעו עבירות איומים ואף הפצת תכני פדופיליה, אך כיוון שמדובר באירוע חד פעמי - אין טעם לפנות לטוויטר כי היא לא תשתף פעולה ולא תמסור את המידע הדרוש.
דוגמה מקוממת זו ממחישה את חוסר האונים ואולי את ריפיון הידיים של רשויות האכיפה מול פרסומים אסורים אנונימיים ברשתות החברתיות.
בשנים האחרונות בתי המשפט מנסים לנגוס בעדינות בחומת הברזל הזו. לפני עשור פסק בית המשפט העליון כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי באינטרנט, ואין "להמציא" מסגרת כזו ב"חקיקה שיפוטית". העליון קבע, כי "חסר זה מקורו בפיגורו של הדין החקוק אחר המציאות הטכנולוגית. וכידוע, אין זו הסוגיה היחידה הקשורה ברשת האינטרנט ונדרשת להסדר חקיקתי, אשר ככל שיקדים לבוא כן ייטב".
אולם השופטת יהודית שבח מבית המשפט המחוזי בתל אביב לצד שופטים נוספים כרסמו בהלכה זו קלות, וקבעו כי על הרשתות החברתיות להעביר פרטים מזהים בסיסיים של משתמשים מעוולים אם הם לא הביעו התנגדות לכך.
בפועל האזרח הישראלי נמצא כיום בין הפטיש לסדן. את הפלטפורמה הוא לא יכול לתבוע כי לא היא זו שביצעה את ההפרה, ואילו את המפר עצמו הוא לא יכול לתבוע כי הוא כלל לא יודע מי זה.
דיני לשון הרע, זכויות יוצרים, פרסום סמוי, שימוש בבוטים להפצת תכנים פוליטיים אנונימיים, הפרת צווי איסור פרסום ברשת, הסתה לטרור ועוד ועוד - כל אלה ועוד ממתינים לגואל שיבוא ויקבע מחדש את כללי המשחק ויתאים אותם לעידן הרשתות החברתיות.
האם למחוקק הישראלי יהיה את הכוח לעמוד מול פייסבוק, גוגל, טוויטר ויתר ענקיות הטכנולוגיה? ספק רב.