סניף של דואר ישראל / צילום: Shutterstock
הכישלון המתמשך בהפרטת דואר ישראל ממחיש בכל פעם מחדש מדוע הכי טוב להוציא את החברה הזו משליטת המדינה. אם מנסים להפריט אותה כל כך הרבה זמן ללא הצלחה, מה נגיד על המדינה כמנהלת עסקים? ועתה, כששר האוצר אביגדור ליברמן יידרש להכריע בין שלושה מתווים, ששניים מהם הועלו לאחר שכבר החלו בתהליך המכירה, כיצד הדבר נראה בעיני המשקיעים?
בשבוע שעבר נחשף בגלובס כי רשות החברות הציעה מתווה חדש להפרטת החברה הממשלתית שכבר שנים מצויה בקשיים ולפיו 40% ממנה יונפקו בבורסה. זאת לאחר ששר התקשורת יועז הנדל הציע לפני מספר חודשים ללכת ישירות למסלול מכירה של 100% מהחברה למשקיע פרטי. שתי ההצעות עלו לאחר שתהליך מכירת החברה בשני שלבים כבר החל, ומשקיעים נרשמו ונמצאים בשלב מאד מתקדם של בדיקות.
עכשיו ההפרטה נדונה מחדש, שוב, במטרה למצות אחת ולתמיד את הניסיון להעביר את החברה לידיים פרטיות. אבל, כפי שננתח, האופציות שעל השולחן מגוונות ולכל אחת מהן בתורה יש חסרונות ויתרונות. שר האוצר אמור להכריע בשאלה בשבועות הקרובים, על בסיס מה שיציגו בפניו רשות החברות ומנכ"ל משרד האוצר. צריך לקוות שבדיון יהיו גם נציגי משרד התקשורת וגם נציגי דואר ישראל ושעמדותיהם יישמעו. בכל זאת, על גבם של האחרונים חורשים כבר שנים.
שוב המדינה משנה את הכללים
האופציה הראשונה היא הצעת רשות החברות שאושרה בוועדת שרים להפרטה ב-2018, לפיה החברה תימכר בשני שלבים - בראשון יימכרו 20% למשקיע פרטי, ולאחר שנה יימכרו עוד 20% בהנפקה. האופציה השנייה היא הנפקה של 40% לציבור, והשלישית היא הצעת הנדל למכירת 100% מהחברה למשקיע אסטרטגי.
תהליך המכירה בשני שלבים כבר החל, ומשקיעים נרשמו ונמצאים בשלב מאד מתקדם של בדיקות. מה המשמעות של קבוצה שמשקיעה מאות אלפי שקלים בהיערכות למכרז, מכינה הערכות שווי, מעסיקה עורכי דין ורואי חשבון, מנהלת מו"מ עם קבוצות בינלאומיות, וברגע האחרון המדינה מודיעה שהיא משנה את כללי המשחק.
חשוב להדגיש כי למרות ההפסדים ולמרות הרגולציה המורכבת שחלה על החברה, המשקיעים שמגלים עניין בחברה ונכנסו לתהליך - לא נסוגו. להיפך. גורמים המקורבים לתהליך טוענים כי למרות ההפסדים, המשקיעים מוכנים להגיש הצעות רכישה אם יאפשרו להם.
אבל שר התקשורת יועז הנדל ואנשי משרדו, הגיעו למסקנה שהפרטת 20% היא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לדואר בעת הזו. הנדל יזם את החשיבה מחדש סביב ההפרטה, לאחר עיסוק ממושך בבעיות של דואר ישראל, שמפסידה המון כסף.
העמדה של הנדל, שהציע כאמור הציע להפריט את כל החברה במכה אחת, בעייתית כשלעצמה אבל היא באה אחרי המון מחשבה ובמיוחד אחרי הבנה שטיפול בבעיית השירות של הדואר הוא בבחינת לשים פלסטר על שבר. המטרה שלו היא לפתור את הבעיה מהיסוד, מתוך הבנה שכל פתרון אחר שיותיר את הדואר בשליטת הממשלה בצורה כזו או אחרת - נדון לכישלון. ייתכן שהנדל חסר רגישות להשלכות המעשיות של מהלך כזה, אבל קשה להגיד שהגישה היא חסרת היגיון.
לגמור עם הדואר אחת ולתמיד
מי שתומך בגישה זו צריך לקחת בחשבון שני דברים: הראשון, המעבר למכירה של 100% יקח שנה. מדובר מכרז חדש, ובאירוע שונה לחלוטין. אחרי כל השנים שחלפו והמשקיעים שנמצאים בתוך התהליך, לשנות עכשיו ב-180 מעלות את כל מה שהושג עשוי גם לעורר קשיים משפטיים וטענות כבדות משקל נגד המדינה. השני, מכירה של כל החברה עשויה לעלות מיליארדי שקלים לקופת המדינה בתשלומי פרישה לעובדים. בדואר ישראל מועסקים מעל 5,000 עובדים. ברור שלא כולם ילכו הביתה במקרה של הפרטה, אבל עובדים בחברות ממשלתיות שהופרטו או עברו רפורמות גדולות קיבלו מיליוני שקלים לכל עובד בפרישה מוקדמת. שכל אחד יעשה לבד את החשבון. דואר ישראל שווה, על פי הערכות שווי שנעשו לה כשהוחלט על ההפרטה, כ-1.2 מיליארד שקל. די ברור שאם החברה תימכר במלואה המדינה תידרש עוד להשתתף בעלויות הפרישה.
מנגד, וכאן צודקים התומכים בחלופת המכירה המלאה - אם השליטה נותרת בידי הממשלה דה פקטו, כמו למשל לפי החלופות האחרות, מה הועלנו לחברה אם לא שינינו את הדי.אן.אי של הדואר? כל עוד הדואר לא יעבור להתנהל כחברה מסחרית מהבסיס, וינותק צינור החמצן מהמדינה, המשמעות תהיה תסריט דומה למה שראינו עד כה - הזרמות של מאות מיליוני שקלים כל כמה שנים להסדרת פעילות החברה.
במלים אחרות, אומרים אלו הרוצים לשנות את המתווה הנוכחי: שווה להשקיע את הכסף פעם אחת בפיצויי פרישה ולגמור עם הדואר אחת ולתמיד דרך בעלים פרטיים שינהלו אותו. לדעתם ברור שלהמשיך במצב הנוכחי לא יביא תוצאות, וגם לא יתר החלופות להפרטה.
הנפקה ושינוי התרבות הארגונית
אלו שתומכים בהנפקת 40% מהחברה בבורסה עושים זאת, למרבה הצער, כנראה מתוך תסכול וכפשרה. המשמעות היא לא לבלוע ולא להקיא - השליטה בחברה נשארת בכל מקרה בידי הממשלה ומה שמשתנה זה רק התרבות הארגונית שתיאלץ לעבור התאמה לחברה ציבורית הנסחרת בבורסה. במציאות היומיומית שבה נתקלת הנהלת הדואר זה לא מבוטל. החברה חייבת לקיים דירקטוריון עם נציגי ציבור, דירקטורים חיצוניים, פיקוח של רשות ניירות ערך ועוד. כל אלה מחייבים משטר תאגידי מתקדם שישפיע בתורו על איכות הניהול.
עם זאת, 40% זה אומנם לא שליטה אבל סביר להניח שמי שייכנס גם יפעל להשיג שליטה. לכן זו גם דרך להוציא את החברה מהבוץ ולהפוך אותה לפרטית.
האופציה של הפרטת החברה דרך מכירת 20% למשקיע פרטי נתמכת ככל הנראה על ידי רשות החברות, שרוצה להשלים את התהליך שכבר החל ולסיים אותו עם אחד המשקיעים שכבר נמצאים בו. מבחינת רשות החברות, האינטרס שלה הוא להשלים כרגע את מה שאפשרי במקום לשנות מתווה ולעבור שוב את כל התהליך מחדש. במציאות הפוליטית בישראל שווה אולי לקחת את מה שנותנים לך ולברוח, ובתרגום לשפת רשות החברות, בוא נשלים את התהליך הנוכחי, כי מחר גם יכול לבוא שר חדש או ממשלה חדשה ששוב ירצו לשנות את המשחק.