פרופ' מיכל גרינשטיין. צולם באוני' רייכמן. / צילום: איל יצהר
אישי: נשואה ואם ל-4, גרה במושב גבעת שפירא, אחרי עשרים שנה בארה"ב
מקצועי: פרופ' באוניברסיטת וושינגטון, ראש המכון למדיניות חברתית, מייסדת תוכנית "חיסכון לכל ילד" בישראל
ילדות ומשפחה: "נולדתי במושב בית יצחק בעמק חפר. אמא שלי התאלמנה ואז נישאה לאבי - והתגרשה ממנו. יש לי שני אחים גדולים ממני, מהבעל הקודם. אמא הייתה עובדת סוציאלית והחדירה בי את החשיבות של מעורבות חברתית. מאבי קיבלתי את הרצון לסייע לאנשים פגיעים".
אבא: "ניצול שואה. בגיל 10, בגטו בפולין, שלחו אותו לגנוב אוכל וכשחזר הוא גילה שלקחו את כל המשפחה שלו, כולם נרצחו. הוא ברח ליערות אבל היה קטן מכדי להצטרף לפרטיזנים. הוא הסתתר מתחת לשלג, ואיכרים פולנים מדי פעם נתנו לו אוכל.
"הזיכרונות האלה אף פעם לא עזבו אותו. היו לו חיים די קשים, הוא כל הזמן עבר בין עבודות ולא מצא משרה קבועה שתתאים לו. הוא גם אף פעם לא הצליח לסיים לימודים, לא בית ספר ולא אוניברסיטה - וזה משהו שגדלתי איתו כל חיי. כל הזמן הוא אמר לי שהשכלה זה הדבר הכי חשוב בחיים. נראה לי שבגלל זה אף פעם לא הפסקתי ללמוד ועשיתי כל כך הרבה תארים".
תארים: "בצבא שירתי כחובשת ומיד אחר כך התחלתי ללמוד לתואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, שם ראו בי פוטנציאל אקדמי ועודדו אותי לצאת לדוקטורט במדיניות חברתית בארה"ב. במקביל, עשיתי תואר שני בכלכלה. עברנו לצפון קרוליינה, עליתי על המסלול המהיר לפרופסורה, ובסוף נשארנו שם 20 שנה.
"למזלי, מודי בן זוגי תמך בי כל הזמן, בלעדיו לא הייתי עושה את זה. כשהתחלתי את הפוסט התלבטתי אם לחזור לארץ, אבל כבר עבדתי בארה"ב על תוכניות דיור, יציאה ממעגל העוני ויוזמות חדשניות כמו חיסכון לכל ילד".
חיסכון לכל ילד: "הדוקטורט שלי עסק בשאלה איך לעזור לעניים לחזור לעבודה. אחד הדברים שלמדתי כבר אז הוא שקשה להתחיל שינוי בגיל מבוגר. בארה"ב דיברו אז על הקונספט של חיסכון אישי, שפותחים כבר בגיל מוקדם ובהמשך עוזר לרכוש השכלה, לקנות דירה או לפתוח עסק.
"חשבתי: איך זה יכול לעבוד בישראל? קיבלתי מענק גדול כדי לעבוד על זה, גיבשתי מעין גרסה ישראלית והצגתי אותה ב-2010 ליצחק (בוז'י) הרצוג שכיהן אז כשר הרווחה. הרעיון הבסיסי היה לבנות חיסכון על הבסיס הקיים בקצבאות ילדים. הרצוג הגיש את הרעיון כהצעת חוק, אבל היא לא עברה. שר האוצר משה כחלון הוציא אותו מהמגירה ב-2015, לבסוף התוכנית הושקה ב־2017".
חלומות במגירה: "החוק לא עבר במלואו. הצגתי תוכנית פרוגרסיבית שבה משפחות מוחלשות מקבלות יותר מהאמידות, שלא התקבלה. רציתי גם להבטיח שניתן יהיה להשתמש בכסף רק להשכלה או להקמת עסק, שלא יהיה ניתן לממש אותו לכל מטרה כמו טיול בהודו".
הכסף: "בצפי הכי גבוה, הכסף יכול להגיע בסוף תקופת החיסכון בגיל 21 ל־70 אלף שקל, שאמורים להספיק לתואר ראשון ושני. אבל ממחקר שביצענו על יישום התוכנית, מתברר שדווקא בשכבות היותר נמוכות משקיעים את הכסף בבנק ולא בקופות הגמל בבתי ההשקעות, למרות תשואות כמעט אפסיות שמקבלים בבנקים.
"בחברה הערבית, לדוגמה, כולם פותחים חיסכון לכל ילד רק בבנק. החשש הוא שדווקא המשפחות היותר מבוססות, שכן יש להן אוריינות כלכלית גבוהה, יצליחו לצבור את הרף העליון של החיסכון, בעוד שהמשפחות העניות יצליחו להגיע רק ל־25 אלף שקל".
אוריינות כלכלית: "רצינו להיכנס לתוכניות הלימודים בגנים ובבתי הספר. למה שלא ילמדו דרך חיסכון מתמטיקה? בארה"ב שולחים את הילדים לטיול בית ספר לבנק ולקולג', כדי שיבינו שאם יחסכו כסף יוכלו לרכוש השכלה גבוהה. מגן חובה כבר מפמפמים להם, אפילו נותנים חולצות שמודפסות עליהן המילים "אני ילד מבטיח", אחרי שפותחים להם חיסכון".
ילדים בקורונה: "בתחילת הקורונה הרצתי מחקרים על ההשפעות החברתיות-כלכליות של המגפה על 5,500 משפחות בארה"ב. כיום אנחנו עוקבים גם אחרי 2,400 משפחות כאן. יותר משנה וחצי אחרי, עדיין יש בישראל 20% שסבורים שהמגפה היא קנוניה וקונספירציה. בנוגע לחיסוני ילדים, לפי סקר שערכנו בישראל, רק 25% מההורים שהתחסנו אמרו שיחסנו ילדים בגיל 5-11. זה מראה על העלייה במדד הלחץ".
בעתיד: "מקווה להמשיך לתרום לצמצום פערים, כדי שלכולם יהיה סיכוי למוביליות חברתית, גם אם זה נשמע נאיבי. ברמה האישית, אני רוצה לראות את הילדים שלנו גדלים כאן כישראלים. זה משהו שמאוד חסר לי כל השנים בארה"ב".