סשה גרינברג, יוסף פוליאקין, שרית ג׳ורג׳ / צילום: איל יצהר
המטבחון של:
ארתור מאריי, בית ספר לריקוד
משתתפים בשיחה:
1. סשה גרינברג, 36, נשואה ואם ל-2 מרעננה, מדריכה בכירה ומנהלת סושיאל. 15 שנה בסטודיו
2. יוסף פוליאקין, 31, גרוש מהרצליה, מורה לריקוד. 3 שנים בסטודיו
3. שרית ג׳ורג׳, 37, נשואה ואם ל-2 מנתניה.זמרת, מפיקה ומורה לריקוד. 11 שנה בסטודיו
על מה מדברים:
מה זה ארתור מאריי: שלוחת רעננה של בית הספר הבינלאומי לריקודים סלוניים, המפעיל 300 סניפים ברחבי עולם. יש שם שיעורי ריקוד, הכשרה לתחרויות ומועדון חברים לריקודים סלוניים - קלאסיים ולטיניים.
איך הגעתם: יוסף עבד בקייב ובוורשה בסניפים של ארתור מאריי, ולרעננה הצטרף כשעלה לארץ לפני שלוש שנים. הוא רוקד ומתחרה מגיל עשר, ואף עשה באוקראינה תואר בריקודים סלוניים. סשה רוקדת מגיל ארבע -"אצל ילידי רוסיה בלט ופסנתר זה חובה" - והייתה אלופת הארץ בסלסה. שרית הייתה בעיצומו של תואר שני בגיאופיזיקה כשראתה מודעה - דרושים מורים. "תמיד רקדתי, אבל לא היה קל להפוך את זה למקצוע. לפני כן עבדתי בחברת קידוחים. אלו עולמות שונים".
עולמות שונים: עולם הריקודים הסלוניים נחלק לשניים: ריקודים קלאסיים כמו ואלס וטנגו, וריקודים לטיניים כמו סלסה, פסודובלה, צ׳ה צ׳ה ועוד. המורים מלמדים את כל סוגי הריקוד, אבל סשה נוטה לקצב הספרדי: "אני מתחברת לסקסיות של הלטינים". יוסף כאן בשביל התלמידים: "לא משנה לי איזה סוג ללמד, העיקר שהריקוד עושה טוב לאנשים".
טוב לאנשים: "באים לרקוד מהמון סיבות", מספרת שרית. "לפעמים כי רוצים להיכנס לכושר, ולפעמים כדי להתגבר על חוסר ביטחון". היא משוכנעת שכל אחד יכול ללמוד לרקוד. "לפני ארבע שנים הגיע תלמיד צעיר ומגושם. כל השנה הראשונה רעדו לו הידיים. היום יש לו חברה, והוא יותר בטוח בעצמו".
באים בזוגות: 80% מהתלמידים באים ללמוד לבד, אבל לפעמים מגיעים זוגות שרוצים ללמוד יחד - מה שעלול לעורר סוגיות רגישות. "בדרך כלל האישה קולטת יותר מהר, וצריכה להיות סבלנית כלפי הגבר. הוא דורך עליה, הוא מתבלבל, לפעמים צריך להרגיע את הרוחות". סשה מלמדת את הגברים להיות עדינים אבל אסרטיביים: "החלק של העדינות קשה לרבים מהגברים הישראלים". שלושתם מכחישים שיש אמת בתדמית של מועדוני ריקודים כמקום מסתור לתשוקה ובגידות: "אנחנו לא מכירים פה רומנים אסורים. לפעמים מגיעים לכאן אנשים פנויים שמתאהבים, אנחנו לא נעצור אותם".
מתי עוצרים: שרית עושה במקביל לסטודיו תואר ראשון במוזיקה. סשה מלמדת שלוש פעמים בשבוע בבוקר - "לאנשים שרוצים שיעור לפני העבודה" - בשלוש וחצי היא יוצאת לילדים, ואז חוזרת בערב לשיעורים נוספים. "לפעמים יוצא לי לרקוד מתשע בבוקר עד עשר בלילה עם שלוש שעות הפסקה". בין לבין היא משתתפת בתחרויות ברחבי העולם. האחרונה שבהן הייתה ממש לפני פרוץ הקורונה. "מהתחרות במוסקבה וקישינב חזרנו כבר לבידוד. אחרי שלושה ימים התחילו הסגרים". את השואו הם לוקחים גם לחיים עצמם - כשבחתונות הם רגילים לככב על הרחבה. "אנחנו אוהבים את תשומת הלב, אין מה להתבייש בזה".
בלי בושה: הלבוש המושקע הוא חלק מהעניין. הנשים לובשות שמלות מתנופפות רקומות באבני סברובסקי בשווי 3,000-2,000 שקל, והגברים חליפות ריקוד אלגנטיות. סשה מחזיקה בשמלות בשווי עשרות אלפי שקלים, ולפעמים היא תופרת אותן בעצמה: "בריקודים הקלאסיים שמלות נשף, ובלטיניים - שמלות א-סימטריות בצבעים עזים עם פרנזים". שרית מצטיידת לפעמים בארון התלבושות של הסטודיו. ביומיום הם לובשים "משהו נוח", אבל הס מלהזכיר טרנינג: "מירי ראודניץ הבעלים, לא מרשה לנו ללבוש אפילו ג'ינס בחיים הפרטיים - האלגנטיות מעל לכל".