ג'ף בזוס, מייסד אמזון / צילום: Associated Press, Tony Gutierrez
2021 הייתה שנה טובה למיליארדרים. מי שזקוק להמחשה קיבל אותה הקיץ: בעיצומה של מגפה עולמית, שני מיליארדרים שייסדו אימפריות עסקיות, ריצ'רד ברנסון וג'ף בזוס, התחרו זה בזה מי מהם יגיע ראשון לחלל. ברנסון ניצח במרוץ בהפרש של כשבוע, אבל בזוס יכול להתנחם בכך שהונו גדול יותר מפי 50, ועומד על 202 מיליארד דולר. אם כי גם הוא לא האיש העשיר בעולם. התואר הזה שייך לאלון מאסק, שעושרו (לפי בלומברג) עומד על לא פחות מ-278 מיליארד דולר.
המרוץ לחלל הוא אנקדוטה בלבד, כמובן. אבל הוא משקף מציאות נרחבת יותר. עושרם של המיליארדרים הגלובליים גדל ביותר מ-50% בין השנים 2019 ל-2021. למעשה, בשנת 2020 נרשם הזינוק התלול ביותר שקיים ברשומות בחלקם של המיליארדרים בסך העושר בעולם.
הנתונים האלה מגיעים מדוח אי השוויון העולמי 2022, שפורסם ביום שלישי על ידי חוקרי מעבדת אי השוויון העולמי, פרויקט המבוסס על נתונים שאספו 100 חוקרים מכל רחבי העולם, לאורך ארבע השנים האחרונות. הרוח החיה מאחוריו הם חוקרי אי השוויון תומא פיקטי, עמנואל סאיז וגבריאל זוקמן, שגיבשו סביבם לאורך השנים עוד קבוצה גדולה של חוקרים, כשאת חיבור הדוח השנה הוביל לוקא שנסל.
אז איך מתחלקים ההכנסות והעושר בעולם? הדוח נפתח בתמונת המצב הגלובלית, נכון ל-2021. לא פחות מ-52% מההכנסות בעולם מגיעות אל העשירון העליון, כאשר 50% התחתונים, כלומר חצי מאוכלוסיית העולם, מקבלים 8% אחוז מההכנסות (בחישוב לפי שוויון כוח קנייה - PPP).
אי השוויון בעושר, לעומת זאת, קיצוני הרבה יותר: העשירון העליון בעולם מחזיק ב-76% מהעושר, ואילו 50% התחתונים מחזיקים ב-2% מהעושר בלבד.
חולשת מעמד הביניים במערב
אבל מאחורי תמונת המצב הזו מסתתרות מגמות ארוכות טווח - ואחת התרומות של הדוח הנוכחי, לפי החוקרים, היא בפרספקטיבה ארוכת השנים שהוא מציע. כך למשל, אחרי שטיפס לאורך רוב המאה ה-20, אי השוויון בהכנסות בין המדינות השונות בעולם דווקא רשם ירידה בעשורים האחרונים, עידן הגלובליזציה.
אבל לעומת זאת, כשבודקים מה קרה בתוך המדינות בתקופה הזאת, מגלים תמונה הפוכה. אחרי מלחמת העולם השנייה הגיעו עשורים שבהם נרשם אי שוויון נמוך יחסית. ואז, החל משנות ה-80 המגמה משתנה: אי השוויון בחלוקת ההכנסות בין אזרחי המדינות עצמן רשם זינוק בעשורים האחרונים. בחלקן יותר, בחלקן פחות: בארה"ב ברוסיה ובהודו נרשם גידול "ספקטקולרי" באי שוויון, ואילו באירופה ובסין נרשם גידול קטן יותר. בעשור האחרון, נרשמה התייצבות.
כשמחברים את שתי המגמות האלה - אי שוויון יורד בין מדינות, ואי שוויון גבוה אבל יציב בתוך המדינות - מקבלים ירידה מסוימת באי שוויון בהכנסות בעולם בעשור החולף.
כשמסתכלים על העושר, התמונה שונה. 38% מהגידול בעושר בעולם מאז אמצע שנות ה-90 הגיע לידי האחוזון העליון העולמי, בעוד שרק 2% ממנו הגיעו לידי 50% התחתונים. צורה אחרת להסתכל על הדברים: העושר הממוצע בעולם צמח ב-3.2% בשנה בתקופה הזאת, בעוד שעושרם של 50 האנשים העשירים ביותר בעולם צמח ב-9%. מאז 1995, נתח העושר של המיליארדרים גדל מ-1% ל-3% מכלל העושר העולמי. אבל כשמרחיבים מעט את העדשה, ומסתכלים על עושרו של העשירון העליון העולמי - קבוצה לא מבוטלת שכוללת בתוכה גם את מעמד הביניים במערב, מגלים שהוא גדל בקצב נמוך מהממוצע העולמי בתקופה הזאת. העושר בקבוצה הזאת גדל לאט יותר גם יחסית לעשירי העולם, וגם יחסית לבני מעמד הביניים במדינות המתפתחות. זו התפתחות שעשויה להסביר חלקית למה הפוליטיקה במערב הפכה לכל כך סוערת בעשור האחרון.
בחירות פוליטיות שאפשר לשנות
חלק מאי השוויון הוא בלתי נמנע, כותבים מחברי הדוח ומדגישים שהמטרה העיקרית שלהם היא לאסוף ולהגיש את הנתונים, כפתח לדיון. עם זאת, הם חוזרים על מסקנה מהדוח של שנת 2018, ולפיה ההבדלים באי שווין בין ארה"ב לבין אירופה, למשל, מלמדים שהתפתחות אי השוויון נובעת ממדיניות שונה שנהוגה באזורים שונים, ולכן גם מבחירות פוליטיות שנתונות לשינוי. והם גם דנים בדרכים שונות להתמודד עם אי השוויון בעולם, למשל באמצעות מיסי עושר.
מי שקוראים באופן מפורש לפעול להפחתת אי השוויון הם זוכי פרס נובל לכלכלה, אסתר דופלו ואבהיג'יט בנרג'י, שכתבו את ההקדמה לדוח השנה. אי השוויון בעושר ראוי לתשומת לב מיוחדת, הם כותבים, ומתארים ריכוז כוח כלכלי בידי קבוצה קטנה של סופר-עשירים, כהגדרתם. "עושר הוא מקור עיקרי של רווחים כלכליים עתידיים, ובאופן גובר גם של כוח והשפעה, ולכן הוא מנבא גידול נוסף באי שוויון בעתיד". לשיטתם, הזמן לפעול לצמצום אי השוויון הוא עכשיו, כל עוד זה אפשרי.
"בישראל הכנסה גבוהה ואי שוויון גבוה"
בנספח הדוח, שדן במדינות ספציפיות, אפשר למצוא גם את ישראל. ישראל היא מדינה אמידה, כותבים מחברי הדוח. בחישוב לפי שוויון כוח קנייה, ההכנסה הממוצעת בישראל גבוהה יותר מאשר במדינות מערב אירופיות כמו צרפת ובריטניה, ועדיין נמוכה יותר מארה"ב. ועם זאת, רמות אי השוויון בישראל גבוהות, ודומות לרמות אי השוויון בארה"ב. "מדינה עם הכנסה גבוהה ואי שוויון גבוה" כך מגדירים מחברי הדוח את ישראל.
זהו תיאור מוכר של תמונת אי השוויון בארץ, ולצידו חשוב להתעכב גם על עוד נתון שנוגע לישראל. חוקרי מעבדת אי השוויון העולמי מעניקים לכל מדינה דירוג שקיפות נתונים, בין 0 ל-20. ישראל זוכה לציון הלא מחמיא של 3 מתוך 20 בלבד. פחות משכנותינו לפי האלף בית הלועזי בדוח, אינדונזיה (6) והודו (5.5), או איטליה (13) ויפן (6). ואכן כשבודקים את מאגר הנתונים שגיבשו חוקרי מעבדת אי השוויון, ושעליו מתבסס הדוח, מגלים שלפחות חלק מהנתונים הנוגעים לישראל מוגדרים באיכות נמוכה, ונסמכים על סקרים, כשבחלק מהמקרים קיימים נתונים לא עדכניים (למשל לשנת 2016).
מקום אחד שבו נרשמה בישראל התקדמות מרשימה היא בשוויון המגדרי, גם אם יש עוד כברת דרך ללכת. נתח ההכנסות מעבודה שמגיע לידי נשים בישראל הוא 37.7%, נכון לשנת 2020, בדומה לצפון אמריקה, ומעט פחות מאשר במדינות מערב אירופה. במדינות המזרח התיכון הסובבות אותנו, אגב, הנתון הזה עומד על 15% בלבד. ובאופן כללי, אגב, מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה הן גם האזור הכי לא שוויוני בעולם.
ובמבט היסטורי, הנתון העדכני לגבי הכנסות נשים מעבודה משקף קפיצה משמעותית, של כעשר נקודות האחוז, בהשוואה לשנת 1991, אז נתח ההכנסות מעבודה של נשים בישראל עמד על 28.4% בלבד.
אי שוויון עולמי גם בזיהום
תרומה נוספת של דוח אי השוויון החדש הוא הוספה של משבר האקלים לתמונה, וליתר דיוק של התפלגות פליטות הפחמן בעולם. בממוצע, כל בן אדם בעולם אחראי לפליטות השקולות ל-6.6 טונות של פחמן דו חמצי לאטמוספירה מדי שנה. אבל גם כאן ההתפלגות לא שוויונית: העשירון העליון של ה"פולטים" בעולם אחראים אחראים ל-50% מכלל הפליטות, בעוד 50% שבתחתית ההתפלגות אחראים רק ל-12% מסך הפליטות. גם כשמסתכלים בתוך מדינות התמונה דומה: העשירון העליון של המזהמים בצפון אמריקה, שיאנית הפליטות, פולטים כמות השקולה ל-73 טונות פחמן בשנה, בעוד ש-50% התחתונים פולטים רק 9 טון בשנה. בישראל, אגב, פולטים בממוצע 12 טונה לנפש בשנה, יותר מהממוצע העולמי, כשהעשירון העליון של המזהמים אחראי לפליטות השקולות ל-40 טונה בשנה.
באופן כללי, כותבים מחברי הדוח, אי השוויון בפליטות הפחמן מצביע על כך שמדיניות האקלים צריכה לנסות להפחית את הפליטות של המזהמים העשירים יותר. כשנכון לעכשיו, זה אינו המצב: "מדיניות אקלים, כמו מיסי פחמן, לעיתים קרובות משפיעה על קבוצות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית, ולא משפיעה על דפוסי הצריכה של הקבוצות העשירות ביותר".