מימין: אושרה צרויה, יובל זוזט, מירב שניר. בעיריית אשקלון / צילום: איל יצהר
המטבחון של:
עיריית אשקלון
משתתפים בשיחה:
1. אושרה צרויה, 38, נשואה + 3 מאשקלון. מנהלת אגף קשרי קהילה. 5 שנים בעירייה
2. יובל זוזט, 50, נשוי + 3 מאשקלון. ראש מינהל חינוך, 24 שנה בעירייה
3. מירב שניר, 52, נשואה + 3, מאבן יהודה, אדריכלית ומנהלת אגף תכנון. שנה בעירייה
על מה מדברים:
מה שקורה בעירייה: בעיריית אשקלון עובדים 1,700 איש כולל החברות הבנות - החברה הכלכלית לאשקלון והחברה העירונית אשקלון. בתקופה האחרונה העיר נהנית מהגירה חיובית: "שלושים אלף תלמידים עומדים להתווסף למערכת החינוך בספטמבר 2022", מתגאה יובל.
איך הגעתם? יובל התחיל בעירייה בגיל 26, כתקציבן של אגף החינוך. מירב אדריכלית, שלפני התפקיד באשקלון עבדה בעיריית נתניה והתאהבה בשלטון המקומי: "זה לא רק לעבוד על בניין כזה או אחר, אלא לעצב סביבה שלמה". אושרה הגיעה מהתקשורת - הייתה כתבת ברדיו דרום ולאחר מכן הגישה את המהדורה המרכזית בערוץ הכנסת. את דרכה בעירייה החלה כדוברת, עד שסיפחו את הדוברות לאגף השירות האחראי על כלל הקהילה, בין היתר דרך מוקד 106.
מוקד 106: מקבל כ-10,000 פניות בחודש, רובן נוגעות לענייני אחזקה ואכיפה. "אבל יש גם הרבה סיפורים יפים", אומרת אושרה, "למשל תושבת שנפלה לה הטבעת לפח ועובדי התברואה נחלצו לעזור לה". עיקר המאמץ, לדבריה, הוא לא לפספס את "פניית הזהב" - פנייה שנשמעת רגילה אבל חייבים להתייחס אליה. "היה מקרה שתושבים התקשרו ואמרו שהשכן לא יוצא מהבית. הגיע פקח בשעות הערב, דפק בדלת ולא הרפה, ומצא אדם בודד ותשוש". יובל מספר על נער שפנה ללשכת ראש העיר דרך הפייסבוק וביקש מקום להעביר בו שיעורים פרטיים. ״סידרנו לו חדר קטן במתנ״ס״. העירייה תמיד נתפסת כמשהו אפור ומאיים, הם אומרים, אבל יש רגעים שבהם הם מצליחים לגעת בתושבים.
לגעת בתושבים: מעבר לבקשות השגרתיות - יש גם את המתיחות הביטחונית. בזמן מבצע שומר החומות נורו על העיר מעל 1,200 טילים, וכל עובדי העירייה התגייסו לעבודה מסביב לשעון - אושרה בקשר עם התושבים, יובל בניהול מערך החינוך ומירב, שזו הייתה טבילת האש שלה, במינהל ההנדסה שהעריך את מצב המבנים לאחר הפגיעה. "כולנו היינו גם עסוקים בצרכים של התושבים - לחלק מזרנים, לראות למי חסר משהו, מי במצוקה ולא שמו לב". יובל מציין בצער ש"אנחנו כבר מכונה משומנת". לדעתו קשה עדיין לאמוד את הנזק שנגרם לילדים האשקלונים מההפגזות התכופות. "כולם מדברים על פוסט קורונה, אצלנו זה פוסט קורונה פלוס מע"מ".
פוסט קורונה: מירב נוסעת כל יום ברכבת מאבן יהודה לאשקלון. "זה לוקח לי שעתיים מדלת לדלת אבל זה נון אישיו מבחינתי". יובל מתגורר במרחק הליכה מהמשרד. כעובדי השלטון המקומי הם כפופים להנחיות ממשלתיות ומחויבים להגיע לעבודה כל יום. "אבל הרבה פגישות עברו לזום. פעם היינו צריכים חודשיים כדי לתאם פגישה עם שלושים מנהלי בתי ספר". אושרה מגיעה למשרד אחרי שהיא מפזרת את הילדים במסגרות. "אבל התפקיד דינמי, אם יש סופת גשם בערב אני מייד מגיעה למוקד, כי יש פניות דחופות שצריך לטפל בהן".
בין הדחיפות למנוחה: בתוך העומס, אושרה מחפשת רגע פנוי לטיפול בילדים הקטנים. "וכשאני מלווה את הילדים לחוג גלישה, אני רק חולמת על הרגע שאצטרף אליהם". היא עדין מתרגשת כשהיא חולפת ברחוב בו התגוררו סבה וסבתה בשכונת שמשון. "בעיני רוחי אני עוד רואה את סבתא מנופפת מהחלון".
כשיובל רוצה לחשוב בשקט, הוא נוסע למעגל התנועה הצפוני ביותר בעיר מול החוף: "יש שם פינה שבה אפשר להחנות את האוטו, אני עוצר, מסתכל על הים ונרגע".