נתב''ג. היד הכי קלה על ההדק היא של סגירת השמיים בכיוון אחד בלבד / צילום: שלומי יוסף
מה לא נאמר על תחום המלונאות והתיירות בתקופה האחרונה? הפער בין האמירות למציאות הוא, למרבה הצער, תהומי - תהום שאנו חוששים ליפול לתוכה מדי יום מחדש.
המלונות בערים כמו תל אביב, ירושלים, נתניה ונצרת שהתקיימו מתיירות חוץ - פתוחים אבל בעצם יש לראותם כסגורים. כמעט לכל אורך "תקופת הקורונה", וגם עכשיו, אין כניסה לתיירים. אבל אנו ממשיכים לשלם הוצאות רבות וקשיחות של: שכירויות, שכר לעובדים, ארנונה, ביטוח, תחזוקה ועוד. המשק מתנהל כאילו חזרנו לשגרה אך התיירות ובתי המלון תלויי התיירות הנכנסת במצב חרום. אנו שמחים לקבל את התיירים הישראליים אבל הישראלים עובדים במהלך השבוע וילדיהם במסגרות הלימוד ולכן בימי אמצע השבוע המלונות ריקים.
זאת ועוד, לכולם נדמה שתעשיית התיירות פוצתה ומפוצה על היעדר התיירות הנכנסת אבל העובדות רחוקות מאוד מהמציאות. בממשלה מדברים הרבה אבל בפועל כמעט ואין.
אומנם קיבלנו הלוואות בערבות המדינה והנה אנו צריכים להתחיל להחזיר אותן. הלוואות ניתן להחזיר מעודפי הכנסות על הוצאות. ממה נחזיר? אצלנו - המשבר רק מחמיר.
אם לא די בכך, בימים אלה אנו והגופים שקיבלו מענקים מהמדינה נדרשים להחזיר את רכיב המע"מ, כלומר 17% מתוך המענק לוקחים בחזרה. לא ברור היכן ההיגיון במהלך זה אבל מה שברור הוא שקובעי המדיניות אינם מחוברים.
על פי הערכה של התאחדות המלונות אומדן הנזקים עומד על כחצי מיליארד שקל בחודש, ממוקד במלונות התיירות הנכנסת. עד שהתחלנו לראות קצה של תקווה בנובמבר הרי שלאחר כשבועיים בשל סגירת השמיים קיבלנו מאות ביטולים שלצערנו מהדהדים קדימה כבר לרבעון הראשון של 2022.
תיירות היא לא כמו מכונית שבה ניתן ללחוץ על ברקס ומיד אח"כ מעבירים להילוך חמישי. תיירות מתניעה לאט, נוסעת לאט והשלכות סגירת השמיים ניכרות חודשים קדימה.
בתעשייה שמושתתת על שרות לאורח העובדים הם נכס צאן ברזל. לאחרונה "רשת מלונות אטלס" צוינה ודורגה, בתחקיר שפורסם בגלובס על "המעסיקים הטובים ביותר בישראל", במקום הראשון בתחום התיירות וההסעדה. זכיה זו מחדדת לנו את החשיבות בשמירה וטיפוח כוח האדם, משימה שמורכבת פי כמה וכמה בתקופה קשה זו שבה אין מספיק משמרות לעובדים ויש אי ודאות רבה.
המציאות הנוכחית שבה השמיים פתוחים בכיוון אחד- רק לישראלים לצאת לחו"ל ולא לתיירים להיכנס אליה היא הזויה ומופרכת. אינני מבינה מה ההבדל בין ישראלי מחוסן שחוזר מפריז, ניו יורק לבין צרפתי או אמריקאי מחוסנים שרוצים לבוא לישראל מאותן ערים בדיוק. הרי כולם גם נבדקים לפני הגעתם ובמהלך שהייתם.
התחושה היא שכשפוליטיקאים רוצים להראות לציבור ש"עושים משהו - עושים מהלך" היד הכי קלה על ההדק היא של סגירת השמיים בכיוון אחד בלבד, כי הרי מהלך שכזה אינו פוגע ביום יום של רוב הישראלים אלא בפלח מצומצם - בתעשיית התיירות. נראה כאילו נהפכנו ל"סמל" של לצאת ידי חובה ולהביא לשקט תקשורתי.
שמירה על הבריאות היא מעל לכל אבל מגבלות צריכות להיות סבירות, מאוזנות ולהתכתב על המציאות. ולראיה - רוב מוחלט של מדינות העולם לא סגרו את שעריהם בפני תיירים (רק 3 מדינות נוספות בעולם סגרו: מרוקו, סין ויפן). ואם כבר מטילים עלינו גזרות - על הממשלה לדעת שיש באמת לפצות על כל הנזקים הישירים.
לאחרונה התפרסמו נתונים של התיירות הבינלאומית במדינות השכנות שלנו. מסתבר שבירדן ובמצרים היא פורחת. לא יאומן אבל אצלנו נראה ששוברים את הענף באופן מודע.
אני פונה וכותבת מדם ליבי. אני מבקשת שיפסיקו להתעלם מאיתנו. ברורה לי הדאגה בדבר הצורך למנוע את התפשטות המגפה אך לאורך השנתיים האחרונות למדנו כי עלינו לחיות לצידה. כפי שאנו מתנהלים ביום יום כשהגנים, בתי הספר, מופעי התרבות, המסעדות, המועדונים ומקומות העבודה פתוחים, כך גם אנו מעוניינים להמשיך להתקיים.
בנסיבות אלו חשוב שיעשה כל דבר אפשרי על מנת למנוע גל של קריסת עסקים שנפגעים כבר זמן רב ובעיקר מסגירת ישראל לתיירות נכנסת. ענף התיירות מעסיק עובדים רבים וחשוב למדינה.
הכותבת היא מלונאית ברשת "מלונות אטלס"