אביגדור ליברמן. באוצר מבינים שללא הגדלה מסיבית של ההוצאה הציבורית בישראל לא ניתן יהיה לסגור את פער רמת החיים / צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה
קונצנזוס בקרב כלכלנים הוא לא דבר נפוץ. כששורה של כלכלנים בכירים - עם מנעד עמדות מימין ומשמאל - מסכימים שאפשר וצריך להגדיל בעשרות מיליארדי שקלים בשנה את ההשקעה בתשתיות ההון הציבורי, זה אומר משהו גם על המצב החמור של התשתיות הללו, אבל גם על שינוי הקונספציה בכלכלה עצמה.
בשולחן העגול שהתכנס לאחרונה במכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן הציג פרופ' צבי אקשטיין, ראש המכון, מחקר שערך עם פרופ' בנימין בנטל לפיו נדרשת תוספת תקציב לתשתיות ליבה - מתחבורה ועד ביוב - בסך של 2% תוצר לשנה, שווה ערך לכ-30 מיליארד שקל, כדי להתחיל ולסגור את פער רמת החיים בין ישראל למדינות המפותחות. על כך לא היה ויכוח סביב השולחן. למה הכסף הזה לא מגיע? לא כי למדינה אין יכולת להוציא אותו ולא כי ההשקעה אינה נדרשת ויעילה כלכלית. גם על כך לא היה ויכוח סביב השולחן. התשובה המצערת היא שפער רמת החיים לא מצטמצם עקב שמרנות פיסקאלית שמעדיפה את השיתוק שבאי העשייה על פני הסיכוי שבעשייה.
במילים אחרות, המחקר החדש של אקשטיין ובנטל מדגים כי אנחנו עומדים בפני בחירה: המשך הורדת החוב הממשלתי כיעד המרכזי של המדיניות הכלכלית, גם על חשבון שחיקה בתשתיות והשירותים הציבוריים, או פסיעה הצידה מהשמרנות הפיסקאלית כדי להגדיל את התקציב ולסגור את הפער, גם על חשבון גידול זמני בחוב. האפשרות הראשונה היא אבן הראשה של המדיניות הכלכלית כבר שני עשורים, אבל מזה מספר שנים - עוד לפני משבר הקורונה - החלו יותר ויותר מקרו-כלכלנים בעולם להבין כי במצב הנורמלי החדש של ריביות נמוכות ותשתיות פיזיות ואנושיות סדוקות, יש למדינות המפותחות הזדמנות פז להשקיע את הכספים העצומים הנדרשים. התובנה הזו הגיעה גם לקהילת הכלכלה המקצועית בישראל, אך עוד לא השלימה את הדרך אל אגף התקציבים באוצר.
באגף כבר החלו עתה הדיונים לקראת תקציב 2023. אם לא יקרה משהו יוצא דופן, השמרנות הפיסקאלית שנכפתה על ישראל עד כה תמשיך לבטל את הר המחקרים, הדיונים והשולחנות העגולים הקוראים להגדיל את ההשקעה הממשלתית בתחומים בעלי תועלת ברורה. יותר נכון, גם באוצר מבינים שללא הגדלה מסיבית של ההוצאה הציבורית בישראל לא ניתן יהיה לסגור את פער רמת החיים, אבל התובנה הזו מודחקת פנימה בשל חשש משינוי שעלול להוביל לפריצה תקציבית.
בסופו של דבר, המחקרים ודיונים פנימיים בין אנשי המקצוע - חד משמעיים ככל שיהיו - לא מספיקים כדי להביא לשינוי סדרי העדיפויות של המדיניות הכלכלית בתקציב הבא. ההדחקה של המציאות שמבצעים כלכלני האוצר היא כה עמוקה, שרק לחץ ציבורי, כולל של מפלגות המרכז-שמאל בקואליציה, יכול להפוך את התקציב הבא לתקציב של בשורה.
הכותב הוא חוקר בקרן ברל כצנלסון