יפעת שאשא ביטון / איור: גיל ג'יבלי
שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון בלטה בהחלטותיה העצמאיות עוד בכנסת הקודמת, כשבתור יו"ר ועדת הקורונה קוממה את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו כשהחליטה שלא לסגור את חדרי הכושר ואת ענפי הספורט. ההחלטה הזו עלתה לה ביוקר, שכן כל אימת שנתוני התחלואה עלו מיד היא סומנה כאשמה העיקרית - לא חשוב שהיקף ההדבקות בחדרי כושר היה מזערי. אבל כבר אז שאשא-ביטון לא נבהלה מהמתקפות עליה והמשיכה לנוע מאולפן חדשות אחד לשני כדי לנמק את עמדתה בתקיפות וברהיטות.
מינויה לשרת החינוך בממשלה הנוכחית היה בגדר הפתעה מרעננת - אחרי ליהוק תמוה של קודמה בתפקיד יואב גלנט, נדמה שעבור שאשא-ביטון התפקיד מתאים כמו כפפה ליד כמי שעסקה בחינוך כל חייה ואף מחזיקה בתואר דוקטור בחינוך. גם את התפקיד הזה היא ממלאת מתוך עצמאות מחשבתית וללא חשש מחוסר פופולריות והתנגדות לדעותיהם של חבריה לממשלה. כך היא עמדה בהתנגדותה לחיסון תלמידים בבתי הספר (צעד שהממשלה אישרה לבסוף בכל זאת) וכך גם כשהתעקשה לפתוח את שנת הלימודים בזמן.
בדעותיה מעוררות המחלוקת יש הגיון: היא התנגדה לחיסונים בבתי הספר כדי להרחיק לדבריה את התלמידים ממחלוקות חוצות משפחות, והתעקשה לפתוח את שנת הלימודים במועדה כדי להחזיר את התלמידים לשגרת חיים שפויה אחרי שנה מורכבת. מרענן לראות שרה שנראה שהחלטותיה לא נובעות מפאניקה או מפופוליזם, אך יחד עם זאת, ככל שחולפים הימים נראה שמה שייתכן שכן מניע את שאשא-ביטון זה רצון בתשומת לב תקשורתית במקרה הטוב; רצון להצטייר כ"ילדה הרעה" של הממשלה במקרה הפחות טוב; או קפריזיות במקרה הרע. הדוגמא האחרונה לכך היא פיטוריו הפתאומיים של מנכ"ל משרדה יגאל סלוביק, אותו מינתה רק לפני חצי שנה. בין אם סלוביק פוטר כי תמך בחיסונים בבתי הספר כפי שטוענים מקורביו, ובין אם משיקולי "מקצועיות ואמון" כפי שטוענת שאשא-ביטון, נראה שלא קדמה להחלטה יותר מדי מחשבה והיא הייתה יותר בגדר "ירייה מהמותן".