גדעון סער / איור: גיל ג'יבלי
פרישתו של גדעון סער מהליכוד לפני שנה והקמת תקווה חדשה היו מפנה לא צפוי בקריירה הפוליטית של מי שיכול היה להוביל את הליכוד (ואת עצמו) כל הדרך לראשות הממשלה.
עוד מוקדם לנתח מה תעשה אותה החלטה לקריירה הפוליטית של סער לטווח הארוך. בטווח הקצר סער חתום על הקמת הממשלה הנוכחית וקיבל את המושכות לשליטה בקואליציית בנט-לפיד באמצעות תפקידו כשר המשפטים ומי שעומד בראש ועדת השרים לחקיקה.
סער לא מבזבז זמן בממשלה החדשה ושועט בכל הכוח לעבר מטרות שמרמזות על שינוי מיקומו במפה הפוליטית מימין למרכז, כשהוא עונה על ציפיות מצביעי יש עתיד ושמאלה מהם: קידום חוק להגבלת כהונת ראש ממשלה, חוק שימנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה ונועד לחסום את דרכו של נתניהו חזרה לפוליטיקה, והוא גם זה שנתן את האישור להקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות.
מי שהיה הסמן הימני ביותר של הליכוד משלים בימים אלו את פרידתו מבסיס המצביעים שסירב לתת לו את ראשות המפלגה ומנסה לשקם את מפלגתו החדשה ולהבטיח לה ולו עתיד. כרגע הוא עובד על חקיקה שתסייע להילחם בפשיעה במגזר הערבי.
בינתיים מימוש הפוטנציאל של סער במשרד כימני שמרן מתפספס בגדול - הוא הכריז על פיצול תפקיד היועמ"ש, אבל נתן למנדלבליט לבלום אותו. בזמן שאולי אפשר להניח שהוא מחכה ליועמ"ש הבא כדי להשלים את המהלך, הוא ממנה לוועדת האיתור שלו את דן מרידור האקטיביסט, אז קשה להאמין שהמינוי יהיה לשביעות רצונו.
גם בחזית מינוי השופטים סער לא מצליח לממש את האג'נדה שלו. המינויים שבדרך לעליון, חאלד כבוב ורות רונן, אינם מייצגים ולו ברמז אג'נדה שמרנית. השאלה שנותרה פתוחה היא האם זה חלק ממהפך אידיאולוגי של סער או רק פשרות שמרחיקות אותו מציון דרך אמיתי לימין במשרד המשפטים שהוא חתום עליו.