יפה בן דויד, מזכ''לית הסתדרות המורים / צילום: איל יצהר
יפה בן דויד הפכה בשנתיים האחרונות מדמות שהציבור היה שומע בעיקר לקראת 1 בספטמבר, כשהשביתה הקבועה הייתה מאיימת להגיע, לראשת הוועד הכי לוחמנית בישראל כנראה, אחת ממייצרות הדרמה הגדולות במהדורות החדשות וגם לדמות מהירה להתלהט בארץ נהדרת. במאבקה חסר הפשרות על זכויות המורים, כשההורים נאנקים תחת עומס העבודה והילדים בבית בסגרים, הפכה מזכ"לית הסתדרות המורים לאישה שנויה במחלוקת, בלשון המעטה.
"אם ראש ועד יהיה נחמד", היא אומרת בראיון לגיליון אנשי השנה של גלובס, "העובדים שלו יאכלו אותה. במדינה הזאת, אם אתה לא עומד על המשמר ולא נאבק על האנשים שלך, אוכלים אותך. מה עדיף? שיגידו איזו אישה נחמדה זאת ויאכילו אותנו בלוקשים או יקרעו אותנו? מורים בחרו בי לא בגלל שאני נחמדה, אלא בזכות המאבקים שלי, בהם כאלה שניהלתי עוד לפני שהייתי מזכ"לית".
ובאמת, יש מי שחושבים שבן דויד היא סמל למנהיגת עובדים. לראיה: בבחירות האחרונות לתפקיד היא נבחרה ברוב מוחץ (54%) לקדנציה נוספת, שבה תמשיך לא לברור מילים ולא להפקיד בלי קרב אף אחד מהביצורים שהקימה.
בן דויד היא גם האישה הראשונה העומדת בראש הוועד הזה, שמרבית עובדיו נשים אולם תמיד הונהג בידי גברים, ומספרים עליה שמעטים המורים ומנהלי בית הספר שמעזים להפר הנחיה שלה - גם אם מאיימים עליהם בשימועים וסנקציות.
באפריל 2020, יותר מחודש לאחר שילדי ישראל נכנסו לסגר, התראיינה בן דויד לחדשות 12 בשיחה שהתלהטה והציתה מאבק ממושך. בהמשך לסיכום של שני ועדי העובדים (הסתדרות וארגון המורים) עם האוצר על תשעה ימים שיחזירו המורים ביולי, ולאחר שהתבקשו לתת יותר, הודיעה בן דויד: "המורים לא יחזירו יום (מעבר לכך)". הראיון הפך למתקפה קשה שבה קרן מרציאנו ויונית לוי טענו שהמורים לא נכנסים מתחת לאלונקה, ושהאינטרס הצר של הוועד גבר על כל התחשבות במצב.
נטען כלפייך שאת מעדיפה את האינטרסים של המורים על של ההורים והילדים.
"לצערי הרב מי שבוחר להשתמש באמירה הזאת אינו מבין או בוחר שלא להבין מהו חינוך ומהי מערכת החינוך. ההורים, התלמידים ומדינת ישראל כולה צריכים להעדיף את טובת עובדי ההוראה, כי היא שמכתיבה את טובת התלמידים.
"אני בתפקיד ציבורי כבר הרבה זמן. אני מכירה את כל הטריקים, יודעת מי חימם, מי הדליף ומי רצה להעכיר את האווירה. האוצר תדלק את התקשורת. הם גם אמרו לי במפורש: אם לא תסכימי איתנו ותוסיפי עוד ימים - נלך לך על הראש. ההתנהלות שלהם הייתה מחפירה. זלזלו במורים, אמרו: מה הם עשו בתקופת הקורונה, מה זה הזומים האלה, זה עבודה? חברים, אתם לא מתביישים? בזכות המורים האלה היה אוויר לנשימה לילדים האלה. אם לא זה, אוי ואבוי איזה ילדים היינו מקבלים אחרי הקורונה. עובדי ההוראה הרימו את האלונקה ומחזיקים אותה עד היום. אז עזבו אותי מאלונקות.
"ועם כל מה שהם אמרו, זה ארך ארבעה־חמישה ימים ואחר כך הכול התהפך לטובתי. עד היום כשאני נוסעת עם הנהגת שלי, מצפצפים לנו ברמזור שנוריד את החלון, וצועקים 'כל הכבוד לכם'".
הטענה העיקרית הייתה שבן דויד לא הסכימה שהמורים יחרגו מתשעת הימים בגלל כיתות י'. למעשה, משום שהמורים בכיתות י"א־י"ב כן עבדו בתקופה המדוברת והכינו תלמידים לבחינות הבגרות, חיכתה בן דויד להתחייבות של ארגון המורים (שאליו משויכים בתי הספר העל-יסודיים) שגם מורי כיתות י' יחזירו עוד ימים, ואמרה שעד שזה לא קורה גם היא לא תחתום.
אז פשוט לא רצית לצאת פריירית.
"אמרתי שצריכה להיות שוויוניות במערכת החינוך. לא יקום ולא יהיה שכיתות י' לא יחזירו ועובדי ההוראה שלי כן. מי שלא התנהל נכון היה האוצר, לא אני".
אולי כי אצלך הילדים הקטנים, ואחד השיקולים היה להוסיף ימים שהם במסגרת ולהקל על המורים?
"הם תמיד אומרים 'אין להורים מה לעשות בחופשים, תחזיקו את הילדים'. אני לא מחזיקה ילדים. המורים והגננות באו להורות, לחנך, לא להיות בייביסיטר".
בתקופה כזאת ציפו שתעזרו יותר, ופחות תחשבו איזה ועד יצא יותר חזק.
"תראי לי עוד סקטור שדורשים ממנו לתת את ימי החופשה שלו ללא תמורה, להתנדב. הרי כל יום שבו המורים נמצאים במערכת - זו התנדבות. תסתכלי על השכר שלהם. לא רק אני צריכה להילחם על השכר שלהם, גם כל החברות במשק שירצו בעתיד עובדים עם יכולות, להייטק למשל, גם ההורים".
למורים יש די הרבה ימי חופשה לתת, לא? עם החופש הגדול והחגים אתם מקבלים הרבה יותר מרבים מהעובדים במשק.
"פחות מאשר למורים במדינות ה־OECD. למורים ביסודי יש 146 ימי חופשה בשנה, לעומת 180 בממוצע ב־OECD. הם מלמדים יותר שעות בשנה (958, לעומת 799 ב־OECD) ויש להם יותר תלמידים בכיתה (כ-27 לעומת 21)".
הימים שבהם הייתה נגד המורים
בן דויד, אחת משבעה ילדים, נולדה במושב נועם בחבל לכיש, מושב של יוצאי מרוקו שהוריה היו ממקימיו. אמה עלתה בגיל 16 וכבר הייתה בעלת תואר ראשון כיוון שהצטיינה בלימודים. "אחיה סיפר לנו שכשהיו נולדות בנות באזור במרוקו היו קוראים להן רחל, כמוה, כדי שיהיו חכמות כמוה". האב עסק במסחר חקלאי וגם היה חבר מועצה ומיישב סכסוכים. "הבדואים קראו לו 'המוכתר'", מספרת בן דויד. "כאשר היו באים אליו ליישב סכסוכים הייתי יושבת בחדר, כי זה סקרן אותי, וכבר בכיתה ו' הייתי מעירה לו אחרי, שהיה צריך לדעתי לעשות ככה ולא ככה".
היא התחנכה בבית הספר הממלכתי דתי אבן שמואל, והייתה תלמידה טובה אבל כבר אז יו"ר ועד, של הילדים ונגד המורים. "חלק מבני המושבים עזרו בפרנסת המשפחות, ובימי שני ורביעי, ימי שוק, לא ראינו אותם בבית הספר. אז אם היה מבחן קשה והיו באים אליי ואומרים, לא למדנו כלום, הייתי מארגנת פעילות ביום הזה, כדי שלא יהיה מבחן. טרטרנו את המורים, שיגענו אותם. היינו שטותניקים".
כדי שתשקיע יותר בלימודים ופחות בהגנה על חבריה המושבניקים, בתיכון שלחו אותה הוריה לקיבוץ סעד, שם הצטרפה לחברת הנוער הראשונה שם. "ובאמת התפתחנו שם, הקיבוץ השקיע בנו". בתום הלימודים אמא שלה התעקשה שתלך לעתודה. "היא אמרה, אם לא תלכי ללמוד עכשיו, לא נראה לי שתעשי את זה אחר כך, ואני רוצה שיהיה לך מקצוע'".
כיוון שבן דויד הייתה טובה מאוד בספורט, מריצה ועד כדורגל וכדורסל, המסלול הטבעי הייתה מורה לחינוך גופני. היא למדה במכללת קיי, ובתום הלימודים התגייסה לתפקיד מדריכת קרב מגע וכושר קרבי בגבעתי, ומשם התקדמה לעוזרת קצין כושר קרבי, אחראית על הכושר ביחידות בדרום, ובין השאר על "נערי רפול". "אף אחד לא הצליח איתם, ואני האמנתי בהם, אצלי הם סיימו את השירות הצבאי".
לאחר נישואיה עברה בעקבות בעלה לגור בירוחם, ושם ניהלה את המאבק הראשון שלה במערכת החינוך: תוך כדי עבודתה כמורה לחינוך גופני הקימה חברה לניהול כוח אדם, למרות שכעובדת מדינה אסור לה לעבוד במקום נוסף ללא אישור. "באו ואמרו לי, אסור לך לעשות את זה. אמרתי, סליחה, אני רוצה להתקיים בכבוד". כאשר המפקח שאל למה לא ביקשה רשות, היא ענתה, "אם הייתי מבקשת רשות היית נותן לי? הוא אמר שלא, אז הסברתי שבגלל זה לא ביקשתי. אני רוצה להתקיים בכבוד. בוא נפתח תלוש משכורת של מפקח ושלי ונראה שהוא יכול לפרנס את המשפחה שלו בכבוד ואני לא". המערכת נכנעה.

לאחר מכן עברה המשפחה לקריית גת, גם כדי להיות קרובים להוריה של בן דויד אבל גם כדי שהילדים יקבלו חינוך טוב יותר. שם השתלבה כמורה, ובתוך זמן קצר, בהמלצת חברה, התמודדה בבחירות ליו"ר סניף בהסתדרות. "אמרתי, רק עכשיו נחתי בקריית גת, לא מכירים אותי. אבל אמא שלי אמרה: לכי, בעזרת השם נתפלל שתצליחי. באמצע הקמפיין היא נפטרה, ואני ראיתי בזה מעין צוואה". הקמפיין היה כנראה מוצלח, שכן בן דויד נבחרה ברוב גורף של 70%.
בתפקיד הזה היא גם חוותה המאבק המתוקשר הראשון שלה. בשנת 2002, כשהייתה יו"ר הסניף וראש סיעת אופוזיציה בהסתדרות המורים, ביקשה שרת החינוך דאז לימור לבנת לבטל תמריצים שניתנו למורים שעברו לפריפריה. בתגובה איימה בן דויד להבעיר צמיגים ולחסום את דרכו של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון ז"ל, לעיר. "באתי למזכ"ל הקודם (יוסי וסרמן - ש"ל)", היא משחזרת, "ואמרתי לו: אתה חייב להוציא סכסוך עבודה". וסרמן, לדבריה, לא רק שסירב, אלא גם איים שאם תעשה צעד המנוגד לעמדת ההסתדרות, הוא ידיח אותה מההסתדרות. היא אמרה למורים במרחב שלה "על החיים ועל המוות", ויצאה למאבק לא שגרתי. "אמרתי, נעשה להם בית ספר. יש לי חברים בעלי מוסכים, ביקשתי מהם שיפזרו צמיגים בכבישים מרכזיים באזור, הזמנו צלמים שצילמו את הצמיגים והודענו שמחר כל המורים יצאו להפגין וגם לחסום את הכניסה לשרון ז"ל, שהיה אמור להגיע. הייתה כזאת מהומה ועליהום ורעש נוראי, ובהסתדרות המורים נבהלו מאוד והגישו סכסוך עבודה".
הצמיגים חזרו למוסכים, ובית הדין לעבודה קבע שגם אם תוכנית התמריצים נפסקת, מי שכבר נמצא בתוכה ועבר לפריפריה, ימשיך לקבל את מה שקיבל.
לאחר קדנציה אחת כיו"ר סניף היה ברור לה שהיא רוצה להיות מזכ"לית כדי להשפיע באמת. וזה אכן קרה כאשר וסרמן נאלץ להתפטר בשל אישומים פליליים, ב־2016.
"לתפוס כותרות על חשבון המורים"
תקופת הקורונה סיפקה לבן דויד הרבה זירות של מלחמה על זכויות המורים. הזירה הראשונה הייתה הניסיון להוציא מורים לחל"ת. "אמרתי לאוצר: אתם תוציאו לחל"ת - אני אוציא את המורים לרחובות. אתם חושבים שניתן לכם לתעתע בנו ולשגע אותנו? ברגע שאתה מוציא עובדי הוראה לחל"ת - אתה פוגע במעמד שלהם".
גם הניסיון של האוצר להפחית את שכר המורים והגננות בתקופה הזאת, שבה לימדו בזום, נקטע בידי בן דויד בעזרת הנהלת משרד החינוך, ולקראת 1 בספטמבר 2020 איימה להשבית את מערכת החינוך אם לא יימצא פתרון למורים בסיכון. "אני קודם כל מדברת", היא מסבירה. "אבא שלי זכרו לברכה אמר לי: בינתי, תמיד תבואי קודם כל בדרכי שלום, אבל גם תכיני דרך של מלחמה. באתי לדבר עם האוצר והם אמרו לי ש־13 אלף מורים ייעדרו במקרה כזה. מישהו חנרטש למשרד החינוך את המספר הזה. אמרתי להם: עשיתי סקר בקרב המורים מי בסיכון על פי קביעת רופא, והיו לי סך הכול 1,600 כאלה. אם אתם מכניסים אותם לכיתות, אתם מסכנים את החיים שלהם. אבל הם לא הקשיבו. אז פתחתי בסכסוך עבודה.
"הלכנו לבית הדין לעבודה ושם אמרו: תבדקו מי בסיכון ותוציאו אותו לחל"ת. הקימו מערכת עם רופאים שבדקה אישורים שהגישו מורים, ובסוף מה יצא? בושה, בדיוק 1,600 כפי שאמרנו".
בדצמבר 2020, כשכבר היו חיסונים, איימה בן דויד בשביתה אם מורים לא יקבלו עדיפות בתור לחיסונים, כמו צוותי בריאות, כיוון שהם נכנסים לכיתות מלאות ילדים ועלולים להידבק. לאחר שקיבלה את מבוקשה, ומערכת החינוך עמדה להיפתח במתכונת נרחבת יותר, בפברואר, התלוננו משרד הבריאות ומשרד החינוך כי אחרי כל המהומה שעשו רק כ־29% מהמורים והגננות התחסנו בשתי מנות.
בן דויד נרעשה ועשתה סקר שבו פנתה למורים לשאול מי התחסן ומי לא רוצה להתחסן, "וגילינו שיותר מ־75% התחסנו (היום מדובר לדבריה ב־93%)".
איך ידעת שהתשובות אמיתיות?
"תאמיני לי שיש לנו את האמצעים שלנו. אני לא אפרסם מהם, אבל הם מדודים ומדויקים. באתי למשרד החינוך והבריאות ואמרתי, לא יעלה על הדעת שתגידו מספר כזה. אחרי יומיים שתקפתי אותם בתקשורת, אמרו: יפה צודקת. הם לקחו בחשבון את הסייעות, את אבות הבית וכל מי שעובד בבתי הספר והגנים (כל אלה אינם שייכים להסתדרות המורים).
"מה שעצבן אותי היה שהם כל הזמן מחפשים את המורים. כולם רוצים לתפוס כותרות על חשבון עובדי ההוראה. ואני אומרת, אתם פוגעים בכולנו, כי אנשים לא יישארו במערכת כשפוגעים ככה במעמד המורה. זה כבר קורה. אנשים בורחים באמצע השנה. היום המערכת לפני קריסה, כשמורה יוצאת לחופשת לידה לא מוצאים לה מחליפה, חסרים מורים, חסרות גננות".
מה הלאה?
"יש לי יעדים שהצבתי לעצמי, לזקוף את קומתם של עובדי ההוראה ולהילחם על השכר, ובהסכם השכר הקרוב, בתחילת 2022, אביא להם הסכם שכר מיטיב".
מה שעובדים אחרים במגזר הציבורי לא יזכו לו, כי מזכ"ל ההסתדרות הכללית, ארנון בן דוד, חתם על עסקת חבילה במשק הכוללת הקפאת שכר במגזר הציבורי. הוא רצה שגם אתם תיכללו בעסקה הזאת.
"אז הוא רצה. הרמתי טלפון לארנון ואמרתי לו: תקשיב, עסקת החבילה שלך היא שלך. אתה לא קשור אליי ולא מייצג מורים. בוא נשמור כל אחד על המקום שלו".