דיני משפחה / צילום: Shutterstock, Elnur
בשנת 2002 גבר ואישה יצאו לדייט, שבשיאו נקרע הקונדום שבו השתמשו. כשנתיים לאחר מכן האישה הגישה נגד הגבר תביעה להכרה באבהות ותביעת מזונות בנוגע לבת שנולדה לה לטענתה, כתוצאה מקיום היחסים באותו מפגש חד פעמי. בכתב התביעה האישה טענה כי אין לה ספק שהגבר הוא האב, מאחר שלא קיימה יחסים עם גבר אחר באותה תקופה, וכן כי קיים דמיון חיצוני ברור בין הגבר לבת. הגבר לא הגיש כתבי הגנה נגד התביעות, ותביעת המזונות התקבלה לפיכך במעמד צד אחד.
לצורך הכרעה בתביעת האבהות האישה דווקא נדרשה להוכיח פעם נוספת כי הביאה את דבר הגשתה לידיעת האב, אך היא מצידה זנחה את התביעה, מאחר שכבר ניתן בידיה פסק הדין המחייב את האב במזונות הבת בסך של 2,500 שקל לחודש. הגבר לא נרשם כלל כאביה של הילדה, ואף לא נאמר לה כי הוא אביה.
גם לצורך גביית המזונות מהאב, לא נצרכה האישה לטרוח לאתרו באופן אישי, מאחר שהיא בחרה במסלול, המאפשר לאמהות לקבל את דמי המזונות מידי המוסד לביטוח הלאומי, ולשלוח את המוסד לגבות את החוב מהאב.
הביטוח הלאומי שילם את מזונות הבת לידי האישה, אך לא יצא מגדרו למצוא את האב, והסתפק בשליחת מכתבי התראה לכתובתו הרשמית בלבד. רק בשנת 2011 החל הביטוח הלאומי לנקוט בצעדי גביה ממשיים, שכללו סנקציות המטילות הגבלות על יכולתו של הגבר לחדש את רישיון הנהיגה שלו, מה שהביא אותו בשנת 2014 לפנות לבית המשפט בתביעה לבטל את פסק הדין למזונות.
לאחר שנערכה בדיקת אבהות, התברר שהגבר כלל אינו אביה של הילדה, כלומר שהאישה לא דייקה בטענותיה בכתב תביעת האבהות, והיא למעשה קיימה יחסים עם גבר נוסף, גם אם היו אלה כטענתה יחסים מוגנים.
מי אחראי לחוב בביטוח הלאומי?
מכל מקום, בית המשפט ניצב כעת בפני השאלה מי אחראי לחוב בסך של 350 אלף שקל מול הביטוח הלאומי: האישה, אשר תבעה את הגבר תוך עריכת מצג מוטעה בדבר אבהותו, או הגבר, אשר עמדו נגדו תביעות מהן לא התגונן, ובהמשך גם עמד נגדו פסק דין, שהוא לא עתר לבטלו במועד.
כמובן שגם לא ניתן להתעלם מהעובדה, שהגבר הוא אולי האב הלא נכון, אך הבת קיימת, ונזקקה לדמי המזונות מהביטוח הלאומי, אשר שימשו למחייתה, ונאכלו. לכן לאישה אין כיום מקור כלכלי ממנו היא יכולה לממן את תשלום החוב לביטוח הלאומי, כך שחיובה בהחזר החוב, עלול לפגוע בטובת הבת הנסמכת עליה.
בית המשפט המחוזי בדעת רוב קבע כי יש לחלק את האחריות בין הגבר לאישה. האישה התרשלה כאשר הסתירה מבית המשפט את האפשרות שקיים אב פוטנציאלי נוסף, ובכך הביאה להטלת החיוב על האב הלא נכון. גם הגבר התרשל, מאחר שמשנודע לו על קיומו של החוב, לא פנה מיידית לבית המשפט לשנות את פסק הדין, אלא רק בחלוף שלוש שנים נוספות, במהלכן המשיך הביטוח הלאומי לשלם את דמי המזונות עבור הילדה. לפיכך נקבע שהגבר יישא בחוב עבור שלש השנים האחרונות, והאישה בכל היתר.
כמובן שלא ניתן להתעלם גם מהתרשלותה של המדינה, ובתרומתה ליצירת ה"תאונה המשפטית" של הטלת חיוב מזונות על הגבר הלא נכון. החל מבית המשפט, שנתן פסק דין במזונות ללא בדיקה מקיפה והכרעה בשאלת האבהות, וכלה בביטוח הלאומי, שנדרשו לו שמונה שנים לבצע המצאה כדין של מסמכיו לגבר, כדי להביא לידיעתו את קיומו של החוב. לכן פסק בית המשפט כי לדעתו על הביטוח הלאומי למחוק את החוב כולו עבור שני הצדדים.
ליהיא כהן דמבינסקי, עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות , מנהלת תחום דיני משפחה