איילת שקד / איור: גיל ג'יבלי
מילים רבות נשפכו בשנה החולפת על ייסוריה של איילת שקד נוכח הקמת ממשלת השינוי. היא הייתה מהקולות הבולטים ביותר שטענו תחילה שממשלה כזו לא תקום, היא התחייבה לפעול בכלל להקמת ממשלת ימין, אך ברגע האמת נעמדה מאחורי נפתלי בנט וסמכה את ידיה על הממשלה. ההחלטה של שקד לקבע את מעמדה כמספר שתיים קיבלה גושפנקא במעמד הזה, אך קדמו לה שורה של ויתורים באותו הנוסח - כמו הקמת הימין החדש והוויתור שלה על תפקיד לטובת מינוי בנט לשר ביטחון.
שקד נדרסה תחת החלטות בנט עד שכמעט נשכחו הסקרים שהציבו אותה במקומות מכובדים מאוד בתחרות על הנהגת הימין ביום שאחרי נתניהו, והיו תוצאה של עבודה קשה במשרד המשפטים במשך למעלה מארבע שנים. אבל שקד מבחינתה לא מסמנת את נקודת האל-חזור, עבורה הקדנציה הכפויה במשרד הפנים היא הזדמנות נוספת להפגין ביצועים, ויותר מזה: ביצועים אידיאולוגיים. מחוק החשמל שהיא ניתבה וחוק האזרחות, דרך חלוקת השלל של מפעלי ים המלח בין המועצות האזוריות (כשהיא משאירה מאחור את הרשויות הערביות) והקמת יישובים חדשים בגולן ובנגב כאקט ציוני ראשון במעלה.
בקואליציה טוענים ששקד מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי. היא בממשלה, אבל לא פעם תוקעת לה מקלות בגלגלים. מוקלטת כשהיא מבהירה שרוטציה עם לפיד לא בתכנון, משתפת פעולה עם חבריה לשעבר שהיום יושבים בספסלי האופוזיציה. אבל היא עובדת ככה כי היא נבחנת בשני שדות מקבילים: פעם אחת בשדה המעשי - האם תצליח לבלום את עליית המחירים ולהסדיר סוגיות פנים ורשויות מקומיות, ופעם שנייה בשדה המנהיגותי.
הצלחה במשרד הפנים לבדה לא תספיק לשקד כדי לסלול את דרכה להנהגה בעתיד כפי שהייתה רוצה. היא תצטרך לפעול כמו מספר אחד (למשל, כמו בנט) והשאלה הגדולה מכולן היא שאלת העיתוי: מתי איילת שקד - כמו שהיא רואה את עצמה - תפרוץ.