מרב מיכאלי / איור: גיל ג'יבלי
במשך עשר שנים היה תפקיד שר התחבורה בישראל מזוהה עם איש אחד - ישראל כ"ץ. אלא שמאז שהוא נפרד מכיסאו בקיץ 2019, הספיקו כבר לשבת עליו בצלאל סמוטריץ' (10 חודשים בתפקיד), מירי רגב (שנה בתפקיד) ומאז יוני האחרון - יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי.
תנאי הכניסה של מיכאלי לא היו קלים: תחלופת השרים הפתאומית והעובדה שהמשק פעל תקופה ארוכה ללא תקציב ועם חסמים של ממשלת מעבר הקשו על עבודת המשרד, שפועל לטווחים ארוכים. מאוד. סיום פרויקט תחבורתי, כך יודעים כולם, מגיע שנים רבות לאחר שהוחלט עליו. למיכאלי גם היו כמה נקודות זכות - בפן האישי היא נכנסה לתפקיד כשהיא מעודדת מ"הישג" פוליטי מסוים שהביאה כיו"ר העבודה, ושנית, בניגוד לקודמתה בתפקיד, ניתן לומר שמיכאלי נהנית מאהדה מסוימת בתקשורת.
אך היתרון האמיתי של מיכאלי בתחילת התפקיד, זה שגם מספק לה הרבה יותר מ-100 ימי חסד, הוא הקונצנזוס הציבורי שמצב התחבורה בישראל בכי רע. קשה שלא להבין זאת כשכולנו בפקק שרק מתארך וכשהתחבורה הציבורית מספקת אלטרנטיבה רק למעטים. הביקורת על מצב התחבורה ממשיכה להישמע, אך היא עדיין לא מיוחסת למיכאלי, שכנראה מבינה זאת כשהיא לעיתים נשמעת יותר ביקורתית מהציבור ומכריזה בכל כנס או ראיון שישראל נמצאת במצב חירום תחבורתי.
מעבר למסרים התקשורתיים, מיכאלי יכולה גם להתגאות בהישג אמיתי. ה"מבחן" של שרים, בטח במשרדים ביצועיים כמו התחבורה, הוא היכולת להביא כסף. תקציב המשרד ל-2021 עמד על 35 מיליארד שקל ובשנה הבאה הוא גדל ל-38 מיליארד שקל. אלה מספרים שלא נראו בעבר, ובהחלט כאלה שעשויים לסייע בשינוי שכה נחוץ בתחום.
אם יש משהו שמיכאלי טרם הוכיחה בו כישורים מיוחדים הוא היכולת לדפוק על השולחן ולהזיז תהליכים. זה בא לידי בנושא העומס בנמלים, במאבק הלא ענייני בין יו"ר למנכ"ל ההרכבת, בהתארכות של המכרזים להפרטת נמל חיפה וקווי הרכבת הקלה בגוש דן, ואפילו בעניין שדה התעופה החלופי בהרצליה היא נמנעת עדיין מלהביע דעה. כעת סימן שאלה נוסף הוא המאבק על תחבורה ציבורית בשבת - טיקט ידוע של מיכאלי משנים עברו, ותקווה גדולה מצד בוחריה לשינוי הסטטוס קוו. היא מנסה לקדם את הנושא בצורה של שינוי תקנה, ואולי זו דרך מחוכמת להעביר אותו "מתחת לרדאר" ולא להסתכן בקרב חזיתי מול מוקדי כוח, אך כמו בסוגיות אחרות בתחום, אין קיצורי דרך - אם רוצים להגיע להישגים יהיו גם מאבקים, אחרת נמשיך לעמוד בפקק.