ספיר ברמן / איור: גיל ג'יבלי
ספיר גאיה ברמן - לכאורה, שם קונבנציונלי. יש שיאמרו אפילו "ישראל הראשונה" הפריווילגית ונטולת הדאגות. אלא שברמן, בסך הכל בת 27, עשתה השנה לא פחות ממהפכה באחד התחומים הכי גבריים, שלא לומר מאצ'ואיסטיים, במדינת ישראל - הכדורגל.
ברמן יצאה מהארון המגדרי כטרנסג'נדרית באמצע אחת השנים הכי מטלטלות שידע העולם ובצורה הכי ברורה וישירה שיכלה. בלי דרמה, בלי מתקפות יח"צ, עם חיוך גדול, גישה חיובית וביטחון עצום בצדקת הדרך שלה. וכל זה תוך כדי גאווה גדולה במקצוע שלה - שופטת בליגת העל בכדורגל.
הליגה הישראלית מעולם לא נודעה באג'נדה הפמיניסטית שלה, קבוצות שמוחזקות בבעלות נשים לרוב חוטפות קיתונות של ביקורת מוכתמת בסקסיזם, ועל כווניות ושופטות אין בכלל מה לדבר. אלא שאז הגיעה ברמן.
באפריל האחרון, בעודה עובדת עדיין כשופטת, היא הודיעה במסיבת עיתונאים שהחלה בתהליך התאמה מגדרית. "אבקש לפנות אליי בלשון נקבה", הודיעה אז. הליגה רעשה, איגוד השופטים תסס, התקשורת חגגה ,אבל ברמן נשארה עם אותו החיוך הרחב, אותו הביטחון, והמשיכה בשלה.
בתחילת מאי היא כבר שפטה במשחק ליגת העל לראשונה כשופטת, ואנחנו זכינו לתיעוד של אחד הרגעים היפים בספורט הישראלי - כשקפטני שתי היריבות ששיחקו החמיאו לה על גוון הלק שלה. בדרך אגב ובלי שאף אחד דחק, נוצר בטבעיות רגע מקסים של הכרה, זיהוי וקבלה.
וזו הגדולה של התהליך והמסע של ברמן - תחושת ה"דרך אגב". ברמן עוזרת בתפיסת המאבק להכרה מגדרית כ"רגיל" ולא חריג או סנסציוני, וכולנו נסחפנו אחריה ואחרי הגישה החיובית שלה. ברמן לא חששה להיראות, לא חששה שתגיע ביקורת ולא חששה לקבל על עצמה את האחריות הגדולה של להיות מעין פרזנטורית של נושא ההתאמה המגדרית.
בין כל המאבקים הגדולים להישמע ולהיראות, היא המשיכה להיות אותה ספיר - מאושרת מחוץ לארון, מייצגת בגאווה את הקהילה שלה וממתינה בסבלנות שכולנו נצטרף גם. ברמן יודעת שהתהליך הזה לא מיידי, שלא כולם יקבלו או יבינו אותה ושיש לה עוד דרך ארוכה רצופת מכשולים לא פשוטים. אבל במקביל היא גם סוחפת אחריה את כל מי שהיא באה עמו במגע ויוצרת נורמליזציה מבורכת - כולם כבר הבינו מזמן, זה המקום הטבעי שלה ולפה היא תמיד הייתה שייכת.
ברמן חיכתה לרגע הזה כל חייה ומספרת ש"עכשיו זה המופע של ספיר". הציבור בישראל אפילו לא ידע, אבל זה בדיוק השואו שחיכינו לו.