זוכי המדליות הפראלימפיות / איור: גיל ג'יבלי
ב-1960 החליט הוועד האולימפי הבינלאומי לקיים לראשונה את "אולימפיאדת הנכים", לטובת שוויון הזדמנויות לכלל העוסקים בספורט. מדינת ישראל רוויית המלחמות קיבלה באופן טרגי הזדמנות להפוך לאחת מהמדינות המובילות בעולם בספורט כלשהו.
לא מעט חיילים שנפצעו בשדה הקרב בחרו למקד את השיקום שלהם בעיסוק בספורט הישגי תחרותי ברמה הגבוהה. זה כמעט בלתי נתפס, אבל מעמדה של ישראל בזכות ההישגים הללו היו כה משמעותי, עד שזכתה לארח את אולימפיאדת הנכים השלישית, ב-1968, שבה גם זכתה ב-62 מדליות.
מאז שונה השם ל"משחקים הפראלימפיים", וישראל די איבדה את היתרון היחסי. מדינות החלו לקדם יותר ויותר את התחום, בעוד אצלנו הוא דווקא נדבק בתחלואי מערכת הספורט הכלל-ישראלית הפחות מוצלחת. בריו 2016 כבר צנחנו לשלוש מדליות, כולן מארד, ההישג הנמוך ביותר מאז החלו המשחקים.
אלה שנערכו בטוקיו השנה השיבו את הבמה לספורטאים הללו. איאד שלבי, מארק מליאר, עמי דדאון ומורן סמואל זכו בתשע מדליות אולימפיות, מהן שש מזהב, והוסיפו על הדרך גם שבירה של ארבעה שיאי עולם בשחייה. בסך הכל עומדת היום ישראל על מאזן מדהים של 384 מדליות במשחקים הפראלימפיים, מתוכן 129 זהב, המדרג אותה במקום ה-15 בעולם.
המדליות האלה חשובות, כי ההצלחה בספורט היא מגנט למשיכת עוד אנשים לעסוק בו - ובקרב בעלי מוגבלויות העיסוק זה יכול לחולל פלאים לתחושת המסוגלות והשילוב החברתי.
ספורט הנכים זוכה בישראל לתקצוב מיוחד, אבל לא בטוח שהירידה במספר המדליות נובעת מבעיה כספית אלא מבסיס פירמידה קטן מאוד. יחסית מעט בעלי מוגבלויות מעוניינים לבסס שיקום על ספורט תחרותי ברמה אולימפית. לא צריך חלילה עוד פצועי צה"ל לטובת הסיכויים, אך כיום יש בישראל רק 210 ספורטאים נכים שמוגדרים כהישגיים. תשע מדליות הן אמנם נתון נמוך לעומת העבר, אבל זה עדיין יחס של מדליה אולימפית אחת לכל 23 ספורטאים נכים בישראל.
בניגוד לעבר, ההצלחות השנה הגיעו כולן מענפים אישיים, ולא מספורט קבוצתי, וככאלה משקפות בעיקר את כוח הרצון ורוח האדם. ואולי בגלל זה ההצלחה של שלבי, מליאר, דדאון וסמואל אפילו יותר מעוררת השראה.