מתנגדי החיסונים / איור: גיל ג'יבלי
ראש הממשלה נפתלי בנט הגדיר אותם ערב החגים כ"פצצה מתקתקת", ודימה אותם ל"תת-מקלע שיורה נגיפי דלתא". זו הייתה דרכו לנסות להגדיל את היקף ההתחסנות באוכלוסייה. לא ברור עד כמה האמירות הקיצוניות הללו הן שהגדילו את שיעור המתחסנים מקרב הישראלים, או גורמים אחרים הביאו לכך.
כך או כך, קשה לשים את מתנגדי החיסונים בסל אחד: לצד המיסיונרים, מכחישי הקורונה, המפגינים הקולניים ומשגרי האיומים, יש קבוצה לא קטנה של לא מתחסנים, שנמנעים ממניעים "רוחניים". לרוב אלה אנשים המגדירים את עצמם כמי ש"חיים בהרמוניה עם הטבע", מקפידים על תזונה בריאה ועל כושר, ולא מעוניינים להחדיר חומרים זרים לגופם.
העובדה שהחיסון אושר באישור בזק לא ממש מסייעת להגברת האמון שלהם ברשויות. הם מאמינים בזכותם על גופם, ומקבלים על עצמם את המגבלות הכרוכות בהיותם בלתי מחוסנים. הם לא יעודדו אחרים שלא להתחסן, ולא נראה אותם בהפגנות נגד החיסונים. אבל האם הם מתנגדי חיסונים? לא ממש.
מתנגדי החיסונים, לעומתם, יצרו לעצמם מעין יקום מקביל: קבוצות פייסבוק שבהן הם תומכים זה בזה ומרימים לאנשי המדע המעלים ספקות. ביניהם אפשר למצוא את ד"ר אריה אבני, הרב יובל אשרוב, ד"ר פינקי פיינשטיין. גם העובדה המוכחת שהלא מחוסנים חשופים לסכנה גדולה בהרבה לא משכנעת את הגרעין הקשה של המתנגדים.
בעקבות המחלוקת נוצרו גם קרעים בתוך בני משפחה: במשפחות רבות יש מי שמסרב להתחסן, ואף יש כאלה שמתנגדים להיבדק. התוצאה היא שהם "מודרים" ממפגשים משפחתיים, כמו גם ממפגשים חברתיים. אבל גם המחיר המשפחתי לא גורם להם לשנות את עמדתם.
ההתנגדות לחיסונים הגיעה גם לרמות קיצוניות: מלבד הפגנות קולניות, שיגרו סרבני החיסונים איומים לעבר כל איש מקצוע שקרא להתחסן. השיא היה כששרון אלרעי פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, נאלצה להסתובב עם מאבטחים בשל האיומים שהופנו אליה.
אך האם הקבוצה הקולנית הזאת היא באמת כה גדולה? באחרונה העריך פרופ' ערן סגל ממכון ויצמן שמתוך 650 אלף בלתי מתחסנים רק מעטים מהם סרבנים של ממש. "ואליהם", הוא מודה, "כנראה אף פעם לא נגיע".