אלדד קובלנץ / איור: גיל ג'יבלי
השנה האחרונה הייתה כנראה הטובה ביותר בקדנציה של אלדד קובלנץ כמנכ"ל התאגיד, אך גם הקשה והמאתגרת מכולן. קובלנץ, ששולט על אימפריה תקשורתית - גוף שידור המתוקצב על ידי המדינה בכמעט 800 מיליון שקל בשנה - זוכה לסכום כמעט דמיוני ביחס לגורמים משדרים אחרים.
תכני התאגיד קיבלו השנה גושפנקא של איכות: השיא היה בזכיית הסדרה טהרן בפרס האמי, כשאליה הצטרפו הצלחות מקומיות "קטנות" שאינן בהכרח פונקציה של השקעה כספית: סדרות כמו חזרות וקופה ראשית, תכנים דוקומנטריים, ואפילו לחטיבת החדשות החלו להתייחס כאלטרנטיבה למהדורות בערוצים המסחריים.
גם הרדיו של התאגיד התחזק אל מול המתחרים, והדיגיטל, שהיה יתרון גדול מתחילת הדרך, המשיך להבריק. כך שבפרמטרים מקצועיים רבים, קובלנץ רשם שנה של הישגים.
אך הייתה זאת גם השנה שבה התפרצו החוצה בגלוי ובעוצמה כל החוליים הארגוניים והאנושיים של התאגיד - תרבות ארגונית קשה, התעמרות בעובדים, תחלופה גבוהה ואפילו הטרדות מיניות. התחקיר של העיתונאית תמר קפלנסקי בעיתון "הארץ", לצד כתבות של "גלובס", הפנו שוב ושוב זרקור אל הסוגיות האלה.
אלא שהשנה, בניגוד לשנים קודמות, בתוך התאגיד היה גם מי שהקשיב. בשנים הראשונות של ההקמה עבד קובלנץ מול מועצה נוחה שאפשרה לו לנהל את התאגיד באופן מוחלט על פי דרכו. למרות שברקע עלו סימני שאלה על האופן בו מתנהלים מכרזים, והדרך בה נבחרים מנהלים ועובדים.
אלא שהשנה הכיסאות במועצה התחלפו - חברי מועצה ותיקים באו מפוכחים יותר לקדנציה השנייה, והחדשים כבר לא היו בכיסו של המנכ"ל. קובלנץ נתקל לראשונה במועצה לעומתית שמבקשת לבצע את מה שהטיל עליה החוק: פיקוח על פעולות המנכ"ל.
כבר מתחילת הקדנציה ביקשה המועצה לבחון את התחלופה הכה גבוה של עובדים בתאגיד וביקשה ממבקרת הפנים לבחון את התרבות הארגונית. בהמשך, לאחר פרסום התחקיר בהארץ הלכו צעד אחד קדימה ומינו ועדת בדיקה בראשות השופטת אילה פרוקצ'יה. במשך שבועות הגיעו לוועדה עשרות עדים - חלקם כדי לספר על ההתעמרות שעברו ואחרים כדי לנסות לצייר תמונה שונה.
היום, מאחורי הקלעים, מתחולל קרב איתנים בין המועצה למנכ"ל על האופן בו ניתן להשפיע על מסקנות הוועדה. נראה שלכל הצדדים ברור כי ההנהלה לא תצא נקייה מהדו"ח. השאלה הגדולה היא איזה חלק יהיה בה למנכ"ל והאם הוועדה תטיל חלק מהאשמה גם על המועצה.
כך או כך, כהונתו של קובלנץ אמורה להסתיים בעוד כשנה, וכנראה גם הוא יודע שהסבירות שיהיה רוב במועצה להישארותו נמוכים. קובלנץ, מן הסתם, מתכונן לימים שאחרי. הוא מעדיף להגיע אליהם עם רזומה שבו בולטים ההישגים של התאגיד בתקופתו, ולא עם כתם של מנהל שהשריש תרבות של התעמרות בעובדים. לכן, הקרב שהוא מנהל בימים אלה איננו על המשך כהונתו כמנכ"ל, אלא על התפקיד ביום שאחרי.