אבא של שחר פיתח מכשיר לאבחון רפואי מרחוק כי נמאס לו לאחר לעבודה בגלל בדיקות ● ההורים של ניב בנו פלטפורמה שתסייע לו להתגבר על הגמגום ● ואבא של הדר הסוכרתית המציא לחם ושוקולד מופחתי פחמימות במיוחד בשבילה ● הכירו את ההורים שבמקום להשלים עם המצב של ילדיהם - עשו ממנו סטארט־אפ, גייסו מיליונים ועכשיו מנסים לשנות את העולם
בני הזוג ד''ר יאיר וד''ר שירלי שפירא / צילום: שלומי יוסף
ניסו לעזור לבנם עם הגמגום - והקימו את אחת החברות הצומחות בישראל
אמפליו ספיץ' (AmplioSpeech)
הקמה: 2014
פיתוח: פלטפורמה מבוססת AI שמסייעת בטיפול בילדים עם קשיי לימוד, קשב ותקשורת
היזמים: בני הזוג ד"ר יאיר וד"ר שירלי שפירא, פרופ' עופר אמיר וד"ר יואב מידן
עובדים: 80
גייסה עד היום: 35 מיליון דולר
זה היה עוד אירוע משפחתי רגיל, אבל באותו יום, לפני שמונה שנים, ארוחת הערב עם המשפחה המורחבת הייתה קשה במיוחד לניב שפירא בן ה־15. המתבגר הנחוש מעולם לא נכנע לגמגום שממנו סבל מאז גיל שנתיים, ונאבק כדי להתבטא ולהצטיין. אבל באותה ארוחה הוא ממש לא הצליח להוציא מילה מהפה. הוא הרגיש שכולם מסביב מסתכלים עליו במבט שאומר - נו כבר, תגיד משהו. הוא קם מהשולחן בתסכול וברח. "ואז אמא שלי", מספר אביו, ד"ר יאיר שפירא, "הסתכלה עליי ועל שירלי ואמרה: שניכם דוקטורים להנדסה ביורפואית, אתם לא יכולים לסדר לו משהו?".
המשפט הזה הפיל לשניהם את האסימון, ושלח אותם למסע ארוך בחיפוש אחר פתרון לניב. בדרך הצטרפו אליהם פרופ' עופר אמיר, לשעבר ראש החוג להפרעות תקשורת באוניברסיטת תל אביב, וד"ר יואב מידן, מומחה בעיבוד דיבור שהקים מעבדות דיבור ב־IBM - ויחד הקימו את אמפליו ספיץ' (AmplioSpeech), פלטפורמה טיפולית לילדים עם הפרעות קשב וריכוז, לקויות למידה והפרעות תקשורת - שהתברגה בתחילת החודש למקום השלישי בדירוג החברות הצומחות ביותר בישראל של "גלובס" ו־Statista לשנים 2017-2020. לפי הדירוג, החברה הציגה בשנים האלה צמיחה שנתית ממוצעת של מעל 300%, והכנסותיה זינקו מ־400 אלף שקל ב־2017 ליותר מ־29 מיליון שקל ב־2020, תוך שהיא מכפילה את מספר העובדים מ־40 ל־80.
אז איך זה עובד? הילדים מקבלים את הפלטפורמה כמעין משחק שמפזר עליהם קונפטי וכוכבים כשהצליחו, למשל, להתקדם בקריאה נכונה של מילים. אבל המשחק הזה מסתיר מאחוריו כלים מתוחכמים של עיבוד שפה טבעית ובינה מלאכותית שלומדת מילד לילד, מתאימה לו את התוכנית הייחודית לו, מודדת זמן תגובה ואפילו קשר עין עם המסך. עבור המטפלים, זהו כלי עבודה עם מדדי התקדמות ברורים שגם מאפשר להם לטפל בכמה ילדים בו זמנית או מרחוק.
בישראל אמפליו מטפלת באלפי ילדים, בשיתוף עם חברת שירותי הבריאות פמי, וקופות החולים מכבי ומאוחדת. אבל אחת הלקוחות הגדולות ביותר שלה היא דווקא מדינת טקסס. "יש לי שיחה חודשית עם סגן שר החינוך שלהם", מספר יאיר. אמפליו טיפלה שם בילדים עם הפרעות תקשורת, ולאחרונה גם חתמה הסכם על פיו המדינה תספק את המערכת של אמפליו לכל הילדים הסובלים מדיסלקציה במדינה, כ־225 אלף. לקוחות נוספים הם הוואי, ומחוזות שונים במדינות אחרות בארה"ב. עד כה גייסה אמפליו כ־35 מיליון דולר, מתוכם 27 מיליון דולר בינואר השנה.
עד להקמת אמפליו, עברו בני הזוג שפירא עם בנם מסלול ארוך של טיפולים בשיטות שונות. "הוא עשה את כל הטיפולים בעולם - ומאוד הצליח בהם", מספרת שירלי, "בכל פעם הוא היה מצליח לדבר בשטף חודשיים־שלושה לאחר הטיפול - אבל תמיד, עם הזמן, חזר לגמגם". ניב לא חריג. "עד שהדיבור הרצוף לא עובר אוטומציה, ומגיע מהמעטפת הקוגניטיבית ל'חומרה' של המוח - הבעיה נשארת", אומר יאיר. "אצל 84% מהמטופלים אחרי גיל שש, הגמגום חוזר".
מה מרגישים הורים לילד מגמגם? יש תחושות אשמה?
"בתור הורה, זה חורק לך באוזן בהתחלה", מודה יאיר, "מה הוא מגמגם? אני הרי יודע שהוא יכול לדבר רצוף. אולי אנחנו מלחיצים אותו? יש תיאוריות שלמות - שהיום כבר מיושנות - שזו אשמת ההורים, כי הם תובעניים, או לא לימדו את השפה נכון. היום כבר יודעים שגמגום הוא בעיה נוירולוגית שחלקה גנטית. אבל העומס על ההורה גדול. אתה אומר לעצמך - מה עוד אני יכול לעשות כדי לעזור לילד?"
כשבני הזוג שפירא התחילו לגלגל את הרעיון, יאיר היה סמנכ"ל בדיווינטוורקס (DiViNetworks), חברה שעוסקת באופטימיזציית רשת. ושירלי שימשה אז כדירקטורית ניסויים קליניים בחברת הביומד מטאקיור, עד שזו נסגרה. ב־2014 הם פתחו את הגלגול הראשון של החברה שלהם - ניני־ספיץ'. בשלב הזה יאיר התפטר מהחברה שלו והתמסר למיזם, בעוד שירלי חזרה לנהל ניסויים קליניים בחברות ביו רפואיות, אך המשיכה להיות מעורבת בחברה מאחורי הקלעים.
המוצר הראשון שלהם היה מכשיר קטן בצורת צמיד, שמייצר רטט בכל פעם שהעונד אותו נוטה לשוב לגמגום. הם פיתחו את המוצר, וניסו אותו על כ־20-30 מגמגמים, בהם גם ניב. הצמיד התברר כהצלחה מסחררת, אבל גם ככישלון חרוץ: כל המשתתפים הצליחו לדבר שוטף והיה "וואו לא נורמלי", כדברי יאיר. אבל אחרי שבועיים, הם זרקו את הצמיד לפח. התשובה שסיפקו לכך, בעיקר המבוגרים יותר, היא שהם כבר התרגלו לדבר מעט, וגם שאין להם עם מי ועל מה לדבר. יותר מזה: הצמיד רק הזכיר להם כל הזמן שהם סובלים מגמגום. "אז חשבנו שאם הבעיה היא שאין עם מי לדבר - נייצר להם מערכת כדי שיוכלו לדבר אחד עם השני", מספר יאיר. "יצרנו מערכת המשלבת קלינאי תקשורת ומטופלים - עם קבוצות דיבור, משחקי טריוויה, בדיחות ומשוב".
עם הזמן הם התרחבו מהמיקוד בגמגום להפרעות תקשורת מגוונות כגון בעיות הגייה, קושי בהבנת שפה וחוסר יכולת לייצר אוצר מילים או להשתלב נכון בשיח. מאוחר יותר יגיעו לדיסלקציה, בעיות התנהגות, קשב וריכוז וכדומה - כל מה שבישראל מכונה "התפתחות הילד", ובארצות הברית נקרא "חינוך מיוחד".
הם כווננו את עצמם למערכת החינוך האמריקאית, כי שם החוק קובע שטיפול בכל בעיה שמפריעה לילד ללמוד - בין אם זה צורך במשקפיים, גמגום או דיסלקציה - נמצא באחריות ובמימון בית הספר. אלא שבפועל, בגלל ריבוי המטופלים ומיעוט המטפלים, מדובר בטיפול לא יעיל וארוך, ועל כן גם יקר וגם מצריך כוח אדם רב.
כאן אמפליו נכנסה לתמונה. המערכת של אמפליו לא מחליפה את המטפל - קלינאי התקשורת, או המורה שהוכשר ללמד תלמידים עם דיסלקציה - אלא משמשת לו כלי עבודה. המטפל בוחר מטרה - למשל אם מדובר בבעיית קריאה, היעד יכול להיות להגיע ל־10 מילים ברצף - והילד מקבל את המשימה בתוך עולם שלם של משחקים. כך למשל, הילד משחק במשחק כלשהו, ופעם ב־15 שניות שואלים אותו שאלה שיש בה אלמנט של קריאה - הוא צריך להגיד או לכתוב, והמערכת מחשבת מה עשה נכון ומה לא - האם דילג על מילה או שיכל אותיות. ואז היא מחליטה מה לעשות: "תגובה אפשרית אחת היא לתת טיפ. למשל, בוא תראה ילד אחר עושה את זה נכון. ויש שיטה שעדיין לא יישמנו, כי היא קשה ליישום אבל עובדת מצוין, שנקראת סלף מודלינג: כלומר מסנתזים את קולו של הילד עצמו ומשמיעים לו את עצמו קורא נכון, ואז מאוד קל לו לחקות את זה.
"בקרוב נוציא מאמר שמראה שאפשר להוריד את סך דקות הטיפול בשבוע, ולהגיע לאותם הישגים, אם עושים את התרגול בהבזקים קצרים ואינטנסיביים, עד ארבע פעמים בדקה. האלמנט המשחקי האינטנסיבי גם יוצר מחויבות של הילד".
חיסכון בשעות טיפול זה דבר חשוב, אבל האם יש גם מדדים להצלחה של הילדים?
"את מערכת הדיסלקציה השקנו לא מזמן ואין לנו תוצאות לטווח ארוך. מה שכן רואים זה שדברים שקודם היה לוקח להם שנים לקרות - קורים עכשיו בשבועות. בהפרעות תקשורת, שהתחלנו לטפל לפני שנה וחצי, אנחנו רואים (בבדיקות שערכה החברה - ש"ל) ש־70% מהילדים מגיעים ליעדים שלהם תוך 6־7 חודשים במקום 3 שנים וארבעה חודשים".
תקופת הקורונה, שבה מערכת החינוך נאלצה לספק פתרונות למידה יצירתיים, הקפיצה חברות העוסקות בטכנולוגיות חינוך. ובהתאם - גם אמפליו גדלה פי 15. "הקורונה הביאה לעזיבה של 20%-30% מהמטפלים בחינוך מיוחד בארה"ב. המערכת שלנו נחוצה עכשיו יותר כי היא מגדילה את נפח הלימוד פי כמה, בלי להוסיף מטפלים".
בחזרה לניב. מה שלומו היום?
"ניב היום בן 23. הוא דובר מאוד רהוט ובטוח, וגם מגמגם. אין סתירה. בתקופות מסוימות הוא נעזר בכלים שפיתחנו, וזה עזר לו לפתח מנגנונים למעקף הגמגום, שהוא משתמש בהם בצורה סלקטיבית, לפי בחירתו. הוא שירת ב־8200 ולימד שפות, והיום הוא עובד בחברת הייטק ולומד קוגניציה ומתמטיקה באוניברסיטת תל אביב".
הילדה שבזכותה נולד המכשיר שכבש את קופות החולים בקורונה
טייטו קר (TytoCare)
הקמה: 2012
פיתוח: מכשיר לביצוע אבחון רפואי מרחוק
יזמים: דדי גלעד ועופר צדיק
עובדים: 165, מתוכם 110 בישראל
גייסה עד היום: 154 מיליון דולר
כששחר גלעד הייתה בת ארבע, היא סבלה מאינסוף דלקות גרון ואוזניים. "השנה הראשונה שלה בגן הייתה ממש סיוט מבחינת כמות הביקורים אצל רופא המשפחה", מספר אבא שלה דדי גלעד, שאז, לפני תשע שנים, היה אחראי לארגן אותה לגן בבוקר - ולכן גם בילה איתה שעות רבות בתור לרופא ונאלץ להתנצל שוב ושוב על האיחורים לעבודה. "הריטואל היה לקום בבוקר, להלביש אותה, להודיע לעבודה שאני מאחר, לבלות הרבה זמן בנסיעה ובהמתנה כשכולם במרפאה משתעלים עלינו - וכל זה כדי לקבל דיאגנוסטיקה מאוד קצרה", הוא משחזר.
גלעד עבד אז כמנהל בחברת MGD מדיקל האמריקאית, והביקורים התכופים במרפאה הובילו אותו לתהות אם אפשר לעשות חלק מהאבחנות מרחוק. באותה תקופה, שרובה עברה עם שחר הקטנה על הברכיים, התפתחו השיחות עם רופא המשפחה - שהסביר לגלעד מהם עקרונות האבחון ברפואה ראשונית, כלומר זו שנעשית אצל רופא המשפחה, ומה הדברים העיקריים שהם בודקים. תחום הרפואה מרחוק עוד היה בחיתוליו: הוא כלל שיחות טלפון או וידאו - אך ללא טכנולוגיה נלווית שמאפשרת אבחון.
כך נולד טייטו קר (TytoCare), המכשיר הקטן לאבחון מרחוק שכולנו מכירים מהפרסומות של קופות החולים, שאף נכנס ב־2019 לרשימת ההמצאות הטובות ביותר בעולם של מגזין טיים.
אז שינית את מהלך חייך, משכיר ליזם, בזכות דלקות הגרון של שחר?
"אני קורא לזה החיידק של חברות רפואיות. אנשי הייטק עוסקים לרוב בפיתוחי טכנולוגיה עסקיים, אבל ברגע שאתה נכנס לעולמות הרפואיים ורואה את האימפקט, את העזרה לעולם, זה מייצר איזה חיבור שחסר כשעובדים בחברה טכנולוגית. זה התחבר לרצון שלי לעשות משהו בעצמי. הייתי בן 44 והבנתי שאם לא אעשה את זה עכשיו, זה לא יקרה. והיה גם העיתוי, העובדה שהתחום עוד בתולי וחלוצי. טייטו נוגעת בחלק הכי בסיסי של הרפואה".
גלעד הדביק בחיידק את חברו מ־MGD, עופר צדיק, שכיהן שם כסגן נשיא בכיר, ואת ד"ר יוסי בהגון, שהקים וניהל בשעתו את אגף הרפואה המקוונת של קופת חולים כללית, שאותו גייס למועצה המייעצת. הם יצאו לדרך עם המשימה להפוך את המפגש הפיזי עם הרופא - לדיגיטלי.
ההתחלה, ב־2012, עם כסף שגייסו ממשפחה וחברים, לא הייתה קלה. "הבעיה היא באמת מורכבת", הוא נזכר, "יש את החלק המקצועי: כמו מה זה שקדים, איך הם נראים, מה זה להקשיב לריאות, איך מונעים מרעש המזגן להפריע. ויש גם חלק טכני, שהוא להגיע למקומות שונים בגוף כדי לראות ולשמוע אותם, ולאסוף מידע איכותי. המכשיר היום יודע להגיד: תלחץ חזק יותר, הזז את המכשיר ימינה או שמאלה. נעזרנו בהרבה מאוד אלגוריתמיקה, לימוד מכונה ועיבוד בענן שיגיד אם הדאטה שהתקבל בבדיקה מספיק טוב".
לצורך יצירת אבטיפוס, הם עבדו עם כללית ועם רופאים מהארץ כדי להגדיר מהו המוצר המינימלי שאיתו אפשר לצאת לשוק. היום יש בסל של טייטו שישה מכשירים, שבין היתר מאפשרים לבצע מרחוק בדיקות לב, גרון, אוזניים וסטורציה (רוויון חמצן בדם). הבדיקות משרתות מאות אלפי מטופלים, והמכירות עומדות על עשרות מיליוני דולרים בשנה. עד כה גייסה החברה 154 מיליון דולר, 100 מיליון מתוכם בשנה האחרונה.
"אנחנו עובדים בעיקר בארצות הברית", אומר גלעד, "בשני מודלים: האחד הוא מודל ביתי, והשני מקצועי - כמו מכשור לאחיות שעושות ביקורי בית, ותמיכה במוסדות מרוחקים. יש מעל אלף בתי ספר בארצות הברית באזורים מרוחקים, וזו דרך לשמור על בריאות הילדים בהם".
בארץ, לקוחות כללית ומאוחדת יכולים לקנות את המכשיר, כשהדרך להפעילו היא לפתוח שיחת וידאו עם הרופא באפליקציה בטלפון, ואז לפי הנחייתו לבצע במכשיר את הבדיקה, כשהרופא רואה בעצמו את התוצאות.
חלק מחזון החברה הוא להקדיש אחוז מסוים של הפעילות לאימפקט: כך למשל, בשנה וחצי האחרונות, טייטו הגיעה לכפרים בדרום אמריקה, שם יש מבוגרים שלא ראו שנים רופא. החברה עובדת גם עם מדיקאייד (Medicaid), ביטוח הבריאות הפדרלי האמריקאי שתומך בהנגשת בריאות לשכבות מעוטות יכולת, וכן עם חברות הביטוח הרגילות, ששמחות שהמבוטחים שלהן מבקרים 50% פחות ביקורים פיזיים אצל הרופאים, וכך נחסך להן כסף רב. המכשירים של טייטו גם מאפשרים ניהול מחלות כרוניות כמו לחץ דם ואסטמה, כשהמידע הנאסף מהבדיקות התכופות יכול לסמן לרופא המטפל אם יש הידרדרות במצב.
הקורונה בטח הקפיצה אתכם.
"הטלרפואה צמחה יפה גם לפני, אבל אין ספק שהקורונה עשתה שינוי דרמטי והקפיצה אותנו כמה שנים קדימה. אבל כדי לשמור על זה, צריך הרבה עבודה ופיתוח. זה עדיין שוק יחסית צעיר, ועדיין צריך לחנך אותו. טיפה נאיבי לחשוב שהקורונה לבדה תעשה ברפואה את המהפך. צריך שינוי עמוק, גם פסיכולוגי וגם חינוכי, כדי שאנשים באמת יסמכו על רפואה מרחוק. אחת הבעיות היא שהטלרפואה עדיין מבוססת במקרים רבים על רופאים חיצוניים למערכת שעובדים בקול סנטרס, ולא על הרופא האישי של האדם. זה מוריד את האמון. הגביע הקדוש של המערכות האלה הוא היברידי, כלומר שגם המפגש הפיזי וגם הדיגיטלי יהיו עם אותו רופא - וזה תלוי בארגון הרפואי ולא בנו".
מה התוכניות לעתיד?
"אנחנו עכשיו נמצאים בשלב שהדאטה שנאסף יכול לשמש לזיהוי מחלות בפני עצמו, וגם ככלי עזר לרופאים. יש לנו קבוצת בינה מלאכותית מהחזקות בישראל, ואנחנו גדלים מאוד. בשנים האחרונות אנחנו מכפילים בכל שנה את מספר העובדים. אנחנו מתכוונים גם לגדול לעוד גיאוגרפיות, כמו יפן. אני לא קם בבוקר לחפש אקזיט, אבל אולי ננפיק בשלב מסוים".
האבא שפיתח לחם דל פחמימות לבתו הסוכרתית, כדי "שלא תתפשר על אוכל של חולים"
איט סיין (EatSane)
הקמה: 2017
פיתוח: פרלינים ולחמים המיוצרים בטכנולוגיה של הפחתת פחמימות
יזמים: רן הירש וד"ר מריאלה גלאנט
עובדים: 11
גייסה עד היום: 4 מיליון דולר
עד לפני חמש שנים רן הירש היה בעלים של משרד עורכי דין בתחום הנדל"ן. אלא שאז, בשלהי החופש הגדול, הדר, בתו בת השמונה, לא הרגישה טוב. "אשתי לקחה אותה למוקד לרפואה דחופה", משחזר הירש, "ואחרי שעה קיבלתי טלפון ששולחים אותה למיון". במיון התברר שרמות הסוכר בשתן ובדם של הדר הרקיעו שחקים, ושיש לה סוכרת מסוג 1, המכונה גם סוכרת נעורים שבה הלבלב - האחראי על ייצור אינסולין, שתפקידו לפרק את הסוכר בגוף - מפסיק לתפקד כמעט לחלוטין.
"כשיש לך ילד חולה סוכרת", אומר הירש, "אתה כהורה צריך להחליף בעצם את התפקיד של הלבלב. זה אומר לבדוק כל הזמן את הסוכר בדם, וכל הזמן להגיב. אם למשל הסוכר גבוה מדי לאורך זמן - הילד עלול להיכנס לקומה. מאז האבחון, אשתי ואני לא ישנים לילות רצופים".
יחד עם הגילוי, התחיל המרוץ אחר הטיפול המיטבי. "אחרי תקופה, אשתי מתקשרת ומספרת על 'רופאה שמרפאה סוכרת'. אמרתי לה, אין דבר כזה. הייתי מאוד סקפטי, אבל נגררתי איתה לפגישה עם ד"ר מריאלה גלאנט". גלאנט, אנדוקרינולוגית בוגרת הרווארד, אמנם לא מרפאה סוכרת, אבל היא עמדה על החשיבות הרבה של תזונה בטיפול, תוך שימוש מופחת בתרופות. "ואז, בסוף הפגישה, מריאלה מגישה לנו שקית, כמו של יום הולדת, עם פרלינים של שוקולד".
גלאנט סיפרה כי פיתחה במטבח בבית שוקולד שלא מעלה את הסוכר בדם, כדי לתת למבקרים בקליניקה הרגשה יותר טובה אחרי הבשורות שקיבלו. ואז, משחזר הירש, היא הוסיפה: "'יש לי חלום, שיום אחד כל הסוכרתיים בעולם יוכלו ליהנות מהפרלינים האלה'. הושטתי לה יד ללחיצה ואמרתי: נעים מאוד, אני השותף החדש שלך". זהו ערש ההולדת של EatSane, המייצרת מחומרים טבעיים בלבד מוצרים מופחתי פחמימות כגון לחם, ממתקים ובורקס.
כשחקרו מה עשתה גלאנט במטבח שלה, "התברר שהיא עלתה על סדרה של תהליכים שמשפיעים על הערך הגליקמי של מזון (המדד לכמה אוכל מסוים מעלה את רמת הסוכר בדם - ש"ל)". באמצעות התהליכים האלה, שהם סודות מסחריים של החברה, הם משלבים במזון כמויות קטנות של פחמימות בלי שאלה ישפיעו על הערך הגליקמי ויעלו את רמת הסוכר של הטועם אותו.
לצד הפרלינים, החברה מתמקדת בייצור לחם ("כי אלו הפחמימות שהכי זמינות ושהכי קשה לוותר עליהן"), והתוצאה היא 2 גרם פחמימה בפרוסה. "יצא לנו לחם שאנשים אמרו שהוא מאוד טעים, כי הטכנולוגיה שלנו מאפשרת להשתמש ברכיבים אמיתיים, לעשות אוכל אמיתי - ולא כימיקלים שמחליפים פחמימות. רצינו לייצר לחם שעושה כיף, רציתי שהבת שלי לא תרגיש שהיא צריכה להתפשר על אוכל של חולים. כשהחברות הבריאות שלה טרפו את הפרלינים שלנו, הבנתי שהמוצר הגיע לטעם שרצינו".
איטסיין עשו עד עכשיו שני סבבי גיוס סיד. בראשון גייסו 900 אלף דולר בהובלת ישראל מקוב, בעבר מנכ"ל טבע, שהפך ליועץ האסטרטגי של החברה. לפני כשנה, גייסו 3.1 מיליון דולר והוסיפו שני שותפים אסטרטגיים, סטיב בולדינגר, בעל מאפיות בולדינגר, שהיא הספקית הגדולה ביותר של לחמניות למקדונלד׳ס בצפון אמריקה; וגרופו בימבו, חברת אפייה מקסיקנית מהגדולות בעולם, עם 17 מיליארד דולר מכירות בשנה. בארץ, יש להם לחמניות המבורגר ברשת מוזס, ובקרוב הם צפויים לצאת בשיתוף פעולה עם רשת הפיצות פאפא ג'ונס בישראל. השנה עמדו המכירות על כמיליון וחצי דולר, והירש מעריך כי "השנה הבאה תהיה שנת הפריצה".
עשה ניסוי על בתו - ופיתח בדיקה שמבחינה בין וירוס לחיידק בתוך דקות
מימד (MeMed)
הקמה: 2009
פיתוח: בדיקה המבדילה בין זיהום חיידקי לויראלי בתוך דקות
היזמים: ד"ר כפיר עובד וד"ר ערן אדן
עובדים: 150
גייסה עד היום: מעל 100 מיליון דולר, מתוכם מענקים בסך 50 מיליון דולר מצבא ארה"ב ומהאיחוד האירופי
כשד"ר כפיר עובד הקים ופיתח את החברה שלו מימד (MeMed), הוא לא חשב שאחד הניסויים המרכזיים שלה יתרחש דווקא בתוך המשפחה שלו. זה היה לפני עשור, בתו הבכורה ירדן הייתה אז בת 8, והתאשפזה בבית חולים עם דלקת קשה בדרכי העיכול - שלא היה ברור אם מקורה בחיידק או בווירוס. "היה לה זיהום, והיא לא נראתה כל כך טוב", משחזר עובד, "הוחלט לאשפז אותה ולהתחיל טיפול אנטיביוטי, כי מאוד חששו מחיידק מסוים שמחולל דלקות מעיים קשות. כשהרופאים בדילמה אם זה וירוס או חיידק, האינסטינקט הוא כמעט תמיד טיפול יתר באנטיביוטיקה, ולטיפול הזה יש מחיר".
בדיוק את הדילמה הזו ניסה עובד לפתור: החברה שייסד עמלה על בדיקה שתאפשר לזהות בתוך כ־15 דקות אם מקור המחלה הוא וירוס או חיידק, ובהתאם אם יש צורך באנטיביוטיקה. באותה תקופה החברה הייתה בשלב התחלתי מאוד - אבל העקרונות כבר היו. "החלטתי לעשות לה את הבדיקה שלנו", הוא נזכר, "וכשזו הראתה שמדובר במחלה ויראלית, זה אפשר לנו לקחת אותה הביתה אחרי יומיים וחצי ולתת לה להתאושש שם, בלי לקבל עוד אנטיביוטיקה מיותרת. תוצאות המעבדה של בית החולים, שאישרו שמדובר בווירוס, הגיעו רק אחרי שבוע".
איך זה שהבדיקה של מימד מזהה בתוך דקות אם מדובר בווירוס או בחיידק ואילו בדיקת המעבדה הקלאסית אורכת שבוע ויותר? הסיבה להבדל היא שהבדיקות הקלאסיות מתרכזות במחולל המחלה: הן מבודדות אותו, מגדלות אותו בצלחות פטרי וכך מזהות אותו - תהליך שלוקח זמן. הטכנולוגיה של מימד תוקפת את העניין מכיוון אחר: מערכת החיסון. זו, מתברר, מגיבה באופן שונה כשהיא יוצאת למלחמה בחיידק, וכשהיא יוצאת למלחמה בווירוס - ואת זה אפשר לזהות מיד.
שימוש יתר מסיבי באנטיביוטיקה הוא אחת הסכנות הגדולות של הרפואה, שכן הוא יוצר זנים עמידים לאנטיביוטיקה, ו"עם כל הכבוד לקוביד", אומר עובד, "זנים עמידים לאנטיביוטיקה הם בעיה גדולה יותר. יש חולים בטיפול נמרץ שאנחנו נותנים להם כל מה שיש בבית המרקחת, והם מתים מזיהום. שימוש היתר מייצר קטסטרופות". הבעיה הזו ידועה בעולם הרפואה, אך עובד נתקל בה אישית בשיעור מחלות זיהומיות בבית הספר לרפואה בטכניון. באותה תקופה הוא עשה דוקטורט בתורת החיסון (אימונולוגיה), ועל כן תהה למה לא לתקוף את הבעיה מהכיוון הזה. "זה היה נראה לי הכי טריוויאלי לחפש את התשובה במערכת החיסון עצמה", הוא נזכר. יחד עם חבר לספסל הלימודים ולמחקר, ד"ר ערן עדן, הם יצאו לדרך - בפיתוח שהתברר כלא טריוויאלי כלל.
הם התחילו ב־2008־2009, שנים שבהן היה קשה מאוד לגייס כסף, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי. "כך שהחברה הוקמה מכספנו הפרטי, בעזרת המורים שלנו בטכניון ואנשים טובים אחרים שעזרו". בהתחלה הם אספו בדיקות דם ממטופלים שהסכימו לכך בחדרי מיון, ואחרי הרבה לילות לבנים של מדידות ודגימות - הצליחו למצוא חלבונים שהרמות שלהם בדם במחלה חיידקית שונות מהותית מהרמות במחלה ויראלית. לדברי ד"ר עובד, רמת הדיוק של מימד באבחנה בין חיידק לוירוס היא מעל 90%.
כיום המוצר המרכזי של מימד, שפותר את השאלה אם יש צורך באנטיביוטיקה, מאושר הן על ידי האיחוד האירופי והן על ידי ה־FDA האמריקאי, ונמצא בתחילת שלב המסחור.