דדי פרלמוטר / צילום: איל יצהר
אישי: בן 67, נשוי לחיה, אב לארבעה וסב לשבעה, גר בחיפה
מקצועי: יזם טכנולוגי וחברתי, יו"ר הוועדה להגדלת ההון האנושי בהייטק הישראלי, לשעבר סגן נשיא בכיר בחברת אינטל העולמית
ילדות ומשפחה: "גדלתי ברמת גן. הוריי הכירו בגיל 14, כשעבדו במלטשת יהלומים בשנות הארבעים בארץ. היינו שלושה אחים, עד שאחי הבכור נהרג במלחמת יום כיפור. הוא השתחרר מהצבא שנה קודם והלך ללמוד ארכיטקטורה באיטליה, ובא לארץ לחופשת סמסטר. היה לו כבר כרטיס חזרה יום אחרי החג, אבל אז פרצה המלחמה והוא התייצב ליחידה שנכנסה לעיר סואץ. זה לא היה קרב שצבא ההגנה לישראל יכול להתגאות בו, כל השגיאות האפשריות נעשו שם. הוא היה בן 23 במותו. אני הייתי אז בן 20 ושירתי לא רחוק ממנו, בקורס קצינים אליו נשלחתי מהצנחנים. אחרי הצבא למדתי הנדסת חשמל ומחשבים בטכניון. ב-1980, עם סיום הלימודים, התקבלתי לאינטל".
אינטל: התחלתי כמנהל פיתוח והתקדמתי. הובלתי ארבע מהפכות טכנולוגיות בקריירה של 33 שנים: תחילה הקמתי קבוצה שפיתחה את הרעיון למעבד הפנטיום, שהביא למחשוב האישי יכולות ממשק גרפי והרצת וידאו שעד אז היו נחלת המחשבים הגדולים והיקרים. שילוב היכולות האלו עם מחיר נמוך הוביל לחדירה עצומה של מחשוב לבתים. אחר כך עשיתי רילוקיישן לארה"ב, והובלתי את פיתוח המוצר של אינטל שהכניס את החברה למחשוב ענן, ומוניתי לסגן נשיא. בשובי, הובלתי כמנכ"ל אינטל ישראל את הכניסה למחשוב הנייד - ומוניתי לסגן נשיא בכיר. בהמשך בארה"ב, ניהלתי באינטל את הפיתוח והשיווק של כל המעבדים. כשהמנכ"ל פרש הייתי בין המועמדים להחליפו, אבל לא נבחרתי. אשתי מאוד שמחה. בשלב הזה חזרנו לארץ והחלטתי להיות עצמאי".
עצמאי בשטח: "אני משקיע אנג'ל בסטארט־אפים, גם בישראל וגם בעמק הסיליקון, בעיקר בתחומי דיפ־טק. במקביל אני ממשיך ביזמות חברתית, ובעיקר בעמותות וגופים שמקדמים צעירים אתיופים וערבים בהייטק, ובחדשנות והעצמת מנהלי בתי ספר. השנה פרסמתי את ספרי הראשון, 'מוליכים להצלחה', שמדבר על התובנות שלי מעולם הטכנולוגיה, ואיך הוא משליך על עולם החינוך".
חינוך לכישלון: "אבא תמיד אמר שמי שלא מנסה - נכשל בכישלון הגדול מכולם. זו אחת התובנות המרכזיות בספר. רוב האנשים שבוחנים את כישלונותיהם מתמקדים בשאלה 'מה לא עבד טוב', אבל כדאי להסתכל גם על מה שעבד, כי יכול להיות שבכישלון מסתתר רעיון מדהים שלא חשבתם עליו קודם. כך למשל, באינטל, בשנות התשעים ניסינו ליצור מעבד זול. החלטנו להאט את המחשב במקום להאיץ אותו וחסכנו שטח רב. הפרויקט בסוף נכשל, אבל על הדרך שמנו לב שצריכת החשמל במחשבים שבנינו ירדה דרמטית. כך, כתוצאה מהכישלון, יצאנו בסוף שנות התשעים להצלחה העצומה של המחשבים הניידים, וגרמנו לסטיב ג'ובס מאפל לשתף פעולה עם אינטל".
סטיב ג'ובס: "הוא היה איש לא פשוט, אבל היה לו ברק, והוא לא פחד מהחושים שלו. הוא העריך מאוד יצירתיות ועבודה מדויקת. לא היינו חברים, אבל הצלחנו להסתדר לא רע. שנה לאחר שהשקנו את המחשב הנייד הוא התקשר למנכ"ל אינטל אז ואמר לו: 'סוף סוף החבר'ה שלך מישראל עשו משהו שאני יכול להשתמש בו'. כך אפל באה סוף סוף לאינטל, אחרי עשרים שנה של חיזורים".
חיזורים אחר הון אנושי: "אני עומד בראש הוועדה להגדלת ההון האנושי בהייטק הישראלי, והמטרה שלנו היא להגיע מ-10% ל-15% מתוך שוק העבודה, ובמספרים: מ-350 אלף עובדים כיום, לכ-550 אלף. הגידול נדרש גם במקצועות הטכנולוגיים וגם במקצועות צמיחה כמו מנהלי מוצר, שיווק, מכירות, עיצוב וכו'. זו ועדה לאומית שחברים בה נציגי ממשלה, תעשייה, אקדמיה וחברה אזרחית - והמלצותיה יופנו לכל הגורמים. המטרה היא לא רק להגדיל את ההיצע בחמש השנים הקרובות, אלא להניח תשתית לגידול נוסף בחמש השנים לאחר מכן".
אומת הסטארט-אפ: "הסטארט־אפ ניישן שקיים בתוכנו מוגבל מבחינה גיאוגרפית, מגזרית וחברתית. השימוש בטכנולוגיה ודיגיטציה במשרדי ממשלה ובתעשייה המסורתית אינו מהגבוהים בעולם. מערכת החינוך שלנו לא חדשנית וגם לא ממוקמת גבוה ביחס למדינות ה-OECD. נכון שלהייטק הישראלי יש תפקיד כלכלי חשוב ו-25% מהמסים בישראל משולמים על ידי קבוצה של 9%, אבל האם הקטר הזה מושך קרונות?"
בעתיד: "בעולם העתידי נצטרך להשתנות וללמוד כל הזמן. אפילו לרכוש מקצוע חדש כמה פעמים במהלך חיינו. אנשים יצטרכו להיות יזמים, ולהעז להיכשל. הם גם יצטרכו לדעת לעבוד בצוות, ומערכת החינוך כיום לא מכינה לכך. זו מערכת יחידנית שבה אתה יושב מול הדף ושופך את הידע שלך. היא גם בקושי מלמדת שיטות איך ללמוד - ובעולם העתידי, ישרדו מי שידעו ללמוד".