מקרה חיים ולדר הוא נקודת המבחן של התקשורת החרדית
על מידת הקונצנזוס שממנה נהנה חיים ולדר, דיברו רבים וטובים לפני. הוא היה "הצנטרום של הפיילה", כפי שהגדירו הגששים. והשבר בעקבות מעשיו והתאבדותו, היה אך טבעי ובלתי נמנע. אך אדוות הגלים של מעשיו והיחס כלפיהם מצד הממסד החרדי, הובילו לטלטלה גם בקשר שבין הציבור החרדי לתקשורת החרדית.
כדי לא ליפול בהכללות שגויות, יש לעשות הפרדה ברורה בין כלי התקשורת השונים. להבין את עולם הערכים שכל אחד מהם מייצג, בהתאם לכך להבין את הציפיות שהיו ממנו בהקשר של פרשת ולדר וכיצד הוא פעל ברגע האמת.
ההחלטה שקיבלו בעיתונים "המודיע" ו"המבשר" (שמייצגים את הסיעות החסידיות ביהדות התורה, אגודת ישראל ושלומי אמונים בהתאמה) להתעלם לגמרי מהאיש ומהסיפור, תואמת את הגישה העקרונית שלהם - הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. לא מדברים על נושאים אלה בכלל. גם ההתעלמות המוחלטת, ללא הספדים וללא מודעות אבל, היא אמירה משמעותית מצידם.
לעומתם, ניצב היומון הליטאי "יתד נאמן", בו כתב ולדר עד שהתפוצצה הפרשה, שבחר להעלות את ולדר לדרגת "צדיק". יותר משההחלטה היא מקוממת, היא מגוחכת. שהרי כל אדם במגזר יודע את הרקע להפסקת עבודתו של ולדר בעיתון, ואין ילד חרדי שחושב שחיים ולדר "נלקח בחטף לבית עולמו". עורכי יתד נאמן לא משקרים את הציבור שלהם, כי הם יודעים שהוא לא מאמין להם. אבל גם ההחלטה הזאת תואמת את הגישה העקרונית של העיתון שגורסת שתפקידו הוא לא רק להכתיב מה לקרוא אלא גם מה לחשוב. בשפה של יתד נאמן זה נקרא "ההשקפה הטהורה".
תגובת הנגד לגישה של יתד נאמן, תפסה את מרבית נפח העיסוק התקשורתי, אך הסיפור המשמעותי הוא דווקא בגזרת השבועונים ואתרי האינטרנט של המגזר. הצד השווה של שניהם, שגם השבועונים וגם העיתונים זכו למלחמת חורמה נגדם. רבים נוטים לזכור רק את המלחמה נגד אתרי האינטרנט, אבל גדולי הרבנים הליטאיים בעשור הקודם חתמו נגד השבועונים העצמאיים ("משפחה" ו"בקהילה"), בטענה "מסלפים ומטשטשים את השקפת תורתנו הקדושה שקיבלו מרבותינו".
רוב האתרים הם עוד מאותה תקשורת חרדית ישנה
כשהחלה להתפתח הסצינה של האתרים החרדים כמו "בחדרי חרדים" ו"כיכר השבת", הציפיה מהם היתה גבוהה מאוד. הציבור חיפש כלי תקשורת אמיתי, חופשי ועצמאי, כזה שלא יכפיף את עצמו לכוח של הממסד והפוליטיקאים החרדים. והאמת? גם הממסד ציפה שהאתרים יהיו כאלה, לכן הוא יצא למלחמת חורמה נגדם. ברוב המקרים, הציפיות התבדו, והחשש של הממסד היה מוגזם. די מהר התברר שרוב האתרים, הם עוד מאותה תקשורת חרדית ישנה, הפעם רק עם כתובת אינטרנט.
בפרשת חיים ולדר, קיבלנו הזדמנות לבחון באמת מי בצד של הציבור ומי בצד של הכוח. חיים ולדר, מלבד היותו קונצנזוס כלל חרדי, היה איש תקשורת. הוא השתתף בקבוצות הווטסאפ של העיתונאים הבכירים, והוא היה חבר של עיתונאים רבים. הוא היה האיש הנכון.
ההלם וההתמהמהות בתגובה הראשונית, מובנים בהחלט. אבל מכאן והלאה, הציבור לא רוצה לקרוא את יתד נאמן בגרסת האינטרנט. הוא רוצה כלי תקשורת שמשרת את הציבור, ולא משתף פעולה עם הרעים ביותר בהסתרה והכחשה של מעשים נוראיים. גם אתר כיכר השבת, שבדרך כלל מוביל קו נחרץ נגד פגיעות מיניות, המתין יותר מארבעה ימים עד שפרסם מאמר מערכת בעניין (האייטם הראשון נגד ולדר ומעשיו לאחר ההתאבדות).
דווקא "משפחה" שנחשב מאוד מיינסטרימי ומייצג בדרך כלל את עמדת הממסד החרדי, היה כלי התקשורת היחיד שביטא את העמדה הנכונה ואת רחשי הציבור. משפחה הקדיש מאמר מערכת נדיר (כולל הפניה מהשער) לטובת קריאה ברורה וחד-משמעית להאמין לנפגעים ושאסור להתעלם ממקרים כאלה.
הטיפול של התקשורת החרדית בסוגיית חיים ולדר היה נקודת מפנה ביחס שבין התקשורת והציבור. הגינוי המוחלט למהללים, הכעס כלפי השותקים והמשתיקים והתשואות למי שהבין שיש צורך בטיפול שורש בנושא, הבהירו לכולם שגם אם הציבור בדרך כלל לא פוצה את פיו ומקבל את העיוותים והמניפולציות התקשורתיות, יש רגעים שהוא לא מוכן לשתוק עוד. כשמנסים להכתיר את חיים ולדר כצדיק, הציבור החרדי אומר: עד כאן.
וכעת השאלה האם הלקח יילמד כשיתגלה המקרה הבא. והוא יתגלה.
הכותב הוא יועץ תקשורת חרדי
