מי רשאי להעביר זכויות במקרקעין ששייכים לרמ''י / אילוסטרציה: Shutterstock
לאחרונה ניתן פסק דין חשוב של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, במקרה שבו אחד היורשים של מנוח טען כי טרם מותו של האב המנוח, הוא העניק לו נתח מנחלה במרכז הארץ. לפיכך, היורש טען כי צוואתו של האב המנוח, המחלקת את הנחלה לשלושת ילדיו - לבן ולשתי אחיותיו האחרות - בחלקים שווים, אינה צריכה לחול על כל שטח הנחלה, אלא רק על מה שנותר ממנה לאחר "ניכוי" החלק מהנחלה שהוענק לאותו בן.
■ ההחלטה: בית המשפט דחה את התביעה האמורה וחייב את הבן בהוצאות נכבדות של עשרות אלפי שקלים.
■ המשמעות: זכות של בר-רשות אינה זכות קניינית, ומשכך לא ניתן להוריש או להעביר אותה. היא אף לא זכות במקרקעין, ועל כן לא חלים עליה סעיפים 6 ו-8 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969. הפסיקה הבחינה בין רישיון שניתן בתמורה לבין רישיון שלא ניתן בתמורה, שנקבע לגביו שהוא ניתן לביטול בכל עת, למעט במקרים חריגים. על-פי הפסיקה, נקבע כי יש לבחון בכל מקרה ומקרה, לאור נסיבות העניין, האם הצדק מחייב את המשך קיומו של הרישיון.
בעניין רשות שימוש במקרקעין יש להדגיש כמה דברים: אפשר שהרשות תהיה "רשות חוזית", ואפשר שתהיה "רשות גרידא". כלומר, רשות שנותן בעל מקרקעין לאחר להחזיק או להתגורר במקרקעין שלו, יכול שתהיה מעוגנת בחוזה ומתוך שכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין. זכות שכזו, היקפה וסייגיה ייבחנו לאור דיני החוזים השונים, דוגמת חוק החוזים או חוק המתנה וכיו"ב.
כמו כן, אפשר שהרשות שתינתן תהיה בגדר "רשות גרידא" בלבד הניתנת כביטוי של רצון טוב, מבלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין.
ומה הדין במקרה שבעל הרישיון במקרקעין (בר-הרשות) רוצה להעניק זכויות שכאלה של בר-רשות לאדם אחר או לבן משפחה? על-מנת שהרשות תהיה בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול, תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך - במקרה זה רשות מקרקעי ישראל.
ברור שהסכמה שכזו תיעשה תוך משנה זהירות, שהרי משמעותה היא שלילת אפשרותם של הבעלים לממש את זכותם הקניינית. על אף האמור, הובהר בפסיקה כי לעתים תוכר אף רשות שניתנה ללא תמורה כרשות בלתי הדירה, וזאת כאשר מעקרונות הצדק ותום-הלב דורשים זאת, וכאשר הנסיבות יצרו הסתמכות צפויה, הגיונית ולגיטימית של מקבל הרשות, לפיה הרשות שניתנה לו היא לצמיתות.
תמ"ש 12055-02-18
הכותב עוסק בדיני משפחה, צוואות וירושות