אייל עופר שווה יותר מהלנה רובינשטיין?
אין זו החלטה חדשה שביתן הלנה רובינשטיין ייקרא לאחר שיפוצו ביתן אייל עופר. היא התקבלה עוד ב-2019 כאשר מועצת העיר תל אביב, בראשות רון חולדאי, מכרה עבור נזיד עדשים את ההיסטוריה של המוזיאון למשפחת עופר. ההחלטה אומנם פורסמה, אך כמו ידיעות אחרות היא נקברה תחת חדשות על סבבי בחירות חוזרים ונשנים, מבצעים צבאיים ולאחרונה הקורונה.
זאת גם לא הפעם הראשונה שבה משפחת עופר מנסה לתקוע יתד בליבה של תל אביב. כבר ב-2005 ניסה אבי המשפחה, סמי עופר ז"ל, להניף את דגלו על בנין המוזיאון בשדרות שאול המלך, ורק מחאה ציבורית הובילה בסופו של דבר לגניזת הרעיון. אולם מסתבר כי המשפחה אינה מוותרת, ובנו אייל חידד את יהבו ובחר בבניין הקטן יותר של המוזיאון בכדי להאדיר את שמו. אלא שהפעם זאת בתמורה לרבע מהסכום שאביו תכנן לתרום.
ולמרות זאת לב הסיפור הוא אחר, שכן כה מעטים הם משכני התרבות בישראל שנקראים על שם נשים, ועל אחת כמה וכמה על שם נשות עסקים כמו הלנה רובינשטיין, המהוות דוגמה והשראה לדור הבא. לכן הלב דואב אל מול השלט שנתלה השבוע מעל המוזיאון, המציין את שמו החדש.
הלנה רובינשטיין מייצגת את היזמות הנשית בתקופה שעולם העסקים נשלט בידי גברים בלבד. סיפורה הוא של אישה יהודייה שבעשר אצבעותיה, וכנגד כל הסיכויים, בנתה את אחת מחברות התמרוקים המובילות בעולם - מראשית דרכה כמהגרת באוסטרליה ועד הקמת הקרן הפילנתרופית על שמה, הקרן שבהנחייתה תרמה להקמת הביתן ואף תמכה בו במשך למעלה מ-60 שנה. עכשיו, לנוכח היעדרה, התחושה היא שהמרחב הציבורי לנשים בתל אביב הצטמצם.
אין ספק כי הקלות בה מועצת העיר מחקה את תרומתה של רובינשטיין מעוררת תרעומת. ברחבי העולם נהוג שמוזיאונים נקראים על שם התורמים שלקחו חלק בהקמתם, והם לא נמחקים כשבא תורם חדש תחתם. התורמים החדשים ראויים גם הם למקום של כבוד, ולרוב נקראים על שמם אולמות פנימיים. רק בישראל נדמה שהמרחב הציבורי הפך מזמן לשלט פרסום, שנמכר לכל מי שמביא איתו צ'ק שמן, ללא כל קשר לפועלו וחשיבותו ההיסטורית.
ברור לכל כי תרומות הן חשובות למוזיאון ולפעילותו העתידית, וברור שיש להוקיר את תרומתם של התורמים באופן ציבורי, אך המודל המוחק את העבר כלא היה ורודף אחרי חסדיו של התורם האחרון פגום.
לבסוף, בולטת היעדרותה של מרילין עופר מהשם המוצע, שכן התרומה ניתנת על-ידי קרן של בני הזוג אייל ומרילין עופר, ולפי הפרסום אתר המוזיאון ביתן המוזיאון יקרא על שמו בלבד.
הכותבת היא עו״ד ופעילה חברתית
