אין שום דבר מעורר מחלוקת בהערכה שוולדימיר פוטין שוחר את פירוקו של הסטאטוס־קוו באירופה. בזמן המשטר הסובייטי, התעמולה הרשמית הייתה מעניקה את התואר "רוואנשיסטית" לארץ המתנגדת לסטאטוס־קוו הטריטוריאלי, ורוצה לחזור ולזכות בשטחים שאיבדה.
"רוואנשיסטי", מלשון revanche, או "נקמה" בצרפתית, הייתה מלה גסה בעגה הסובייטית. היא כוונה בעיקר כלפי מערב גרמניה, שהתנגדה להזזת גבולה ההיסטורי של גרמניה עם פולין הרחק מערבה, אל הנהרות אודר ונאייסה. באירופה בימים ההם הצירוף "אודר־נאייסה" לא היה צריך הסברים. נדף ממנו איום של מלחמה חדשה.
בשם חששותיה מפני "רוואנשיזם" גרמני, ברית המועצות העמידה במרכז מדיניות החוץ שלה בתחילת שנות ה־70 (ימי ה'דטאנט', או ההפשרה ביחסים עם ארה"ב) את הדרישה לכנס "ועידה לביטחון אירופה", שתטבע גושפנקה רשמית ומחייבת על הגבולות הקיימים. הרעיון הזה פיעם בדיפלומטיה הסובייטית כאובססיה. ארה"ב לא ששה לקראתו, מפני שנבעה ממנו הסכמה לכיבוש הסובייטי דה־פקטו של מזרח אירופה, אבל לבסוף נענתה. הוועידה הראשונה לביטחון אירופה התכנסה בהלסינקי, ב־1975.
הגלגל התהפך. רוסיה היא הרוצה עכשיו לשנות את הגבולות הקיימים, והיא עושה כן לפי שעה באמצעות איומים צבאיים ישירים על אוקראינה, ובאמצעות איומים צבאיים עקיפים על כל חברות נאט"ו במזרח אירופה. בתקשורת הרוסית נשמעות קריאות מוטרפות להתקפות־מנע בליסטיות על ארה"ב.
במחשבה הרוסית, השבוע הזה נועד לעמוד בסימן השיחות הבהולות עם ארה"ב על אוקראינה ונאט"ו, שרוסיה יזמה. פוטין ודובריו הקדימו להודיע בפומבי את רשימת תביעותיהם, המרחיקה לכת במידה עוצרת נשימה, ונשמעת כאולטימטום.
ידו קשה ויד אוהבת
ספק אם פוטין תכנן, או ציפה, שערב השיחות עם ארה"ב הוא ימצא את עצמו בעיצומה של התערבות צבאית בשכנה אחרת של רוסיה, גם היא רפובליקה סובייטית לשעבר. ביום רביעי שעבר קזחסטן התלקחה, במפתיע, במה שהתקרבה להיות התקוממות נגד המשטר.
זו ארץ שלא ידעה אלא יציבות פוליטית מאז לידתה, בסוף 1991. מנהיגי אופוזיציה, במידה שטרחו להשתתף בבחירות, נהגו לייעץ לתומכיהם להצביע בעד מפלגת השלטון. ידו הקשה והאוהבת של רודן כול יכול ניווטה את קזחסטן. זה היה נורסולטן נזרבייב, עסקן קומוניסטי, שעשה הסבה מהירה לרטוריקה לאומית ולקפיטליזם של הון, שלטון ומשפחה. הטבע חנן את קזחסטן בעושר מינרלים (נפט ואורניום), ולא הייתה לה סיבה להיות אלא סיפור הצלחה.
ארה"ב פלירטטה עם קזחסטן בימי עצמאותה הראשונים. מאורע מפורסם של הימים ההם היה פגישה בארבע עיניים בסאונה פרטית בין נזרבייב למזכיר המדינה של ארה"ב, ג'יימס בייקר. אמריקה עמדה אז בשיא כוחה הבינלאומי. היא הוכרזה "מעצמת העל היחידה"; רוסיה הפוסט־סובייטית חישבה להתמוטט כלכלית ופוליטית; ומנהיגי הרפובליקות של מרכז אסיה היו פתוחים לעסקים.
לוויינים במערכת השמש
החזון הזה לא התממש, בייחוד מסיבות גיאוגרפיות. ככה זה כאשר ארץ תקועה בין רוסיה לסין, כאשר גבולה עם רוסיה משתרע לאורך 7,000 ק"מ, וכאשר יותר מחמישית אוכלוסייתה היא רוסית.
קזחסטן אינה מדינה היסטורית, לפחות בעיני פוטין. בגרסתה המודרנית היא יציר כפיו של המשטר הסובייטי, שכונן 15 רפובליקות לאומיות, כדי להטעים את האופי הוולונטרי של המדינה הסובייטית במקום "בית הסוהר של הלאומים" של ימי הצאר. במרוצת השנים, שטחה של קזחסטן תפח בזכות העברת נתחים ניכרים, שהיו מקודם בשליטת רוסיה. המשטר גם עודד רוסים להתיישב בצפון קזחסטן, במסגרת פרויקט חקלאי עצום ממדים.
נוכחותם של רוסים אתניים במה שמכנים ברוסיה "חוץ לארץ הקרוב" היא תמיד מקור של מתח ושל מרירות ברוסיה, ומקור של חרדה בארצות שבהן מתגוררים הרוסים.
דאגה למיליוני דוברי רוסית על אדמת אוקראינה הייתה תירוצו של פוטין לכיבוש חצי האי קרים ולהתערבות במזרח אוקראינה, ב־2014. זה לא קרה בקזחסטן, מפני שזו האחרונה שמרה אמונים לרוסיה, והקדימה להצטרף אל הברית הצבאית של חמש רפובליקות סובייטיות לשעבר. החמש קיבלו עליהן את המעמד של לוויינים במערכת השמש הרוסית. הברית הזו, בהנהגת רוסיה, היא שהתערבה בשבוע שעבר להצלת המשטר הקזחי.
ז'וז עליון וז'וז תחתון
מה בדיוק קרה בקזחסטן איננו יודעים. פרשנים רוסיים נוטים להבליט את תפקידם של קלאנים, או חמולות מורחבות, בפוליטיקה המקומית. בעיניהם זה מאבק כוח טיפוסי "בין הז'וז (Zhuz) העליון לז'וז האמצעי לז'וז התחתון". אלה הם שלושת הקלאנים הגדולים של קזחסטן. נזרבייב שייך לעליון.
זה סוג פרשנות אופייני לאנתרופולוגיה הרוסית, המבססת זה 200 שנה את הבנת העמים הלא סלביים של הדרום (הרי הקווקז ומרכז אסיה) על "קלאנים". גם אם יש משמעות טבעית לזהות שבטית וחמולתית, נראה שלמהומות של השבוע שעבר יש גם רקע חברתי וכלכלי, ובמרכזן עומדת תרעומת גוברת על שחיתותה המסיבית של האליטה השלטת.
למרבה העניין, אחד האנשים החזקים של המשטר, מנהל המועצה לביטחון לאומי, קארים מסימוב, נעצר, והשלטונות הודיעו כי הוא חשוד ב"בגידה". לא שמענו האשמות כאלה במרחב הסובייטי לשעבר אולי מאז הטיהורים של סטאלין בסוף שנות ה־30. מסימוב היה יד ימינו של נזרבייב, שפרש מן הנשיאות ב־2019, אבל הוסיף להחזיק בתואר "יושב ראש המועצה לביטחון לאומי", ראש מפלגת השלטון ו"מנהיג האומה". עיר הבירה, שהוא בנה, נקראת על שמו, נורסולטן. נפילת מסימוב היא אולי רמז לבאות: הפקעת השלטון־למעשה מידי משפחת נזרבייב: הוא, ילדיו ונכדיו.
פוטין רואה צבע
מותר לשער שהסיבה העיקרית למהירות היענותו של פוטין להזמנת טוקאייב היא פחדו העמוק מפני התקוממויות רחוב, הלוא הן "מהפכות הצבע" של תחילת המאה, שהפילו משטרים נוחים לרוסיה, מאוקראינה וגיאורגיה עד סרביה. פוטין חושד שידה הארוכה של ארה"ב בהתקוממויות האלה, והחרדה מפניהן הישנותן על אדמת רוסיה עצמה היא סיבה מרכזית לצמצום החירויות הפוליטיות.
אבל המהומות בקזחסטן גם מעניקות לפוטין הזדמנות להכניס את צבאו לתחומיה של שכנתו הגדולה ביותר (מיליון קמ"ר, גדולה ככל מערב אירופה). מזכיר המדינה של ארה"ב טוני בלינקן הזכיר לקזחסטן בסוף השבוע שעבר, כי כאשר הרוסים נכנסים לבתיהם של זרים, הם נוטים להישאר בהם. יש ספק מועט שפוטין היה רוצה להפוך את כל שכנותיה המיידיות לרוסיה לשטחי־חסות, תחת מטריה אסטרטגית רוסית, עם דרגה מוגבלת של אוטונומיה.
במובן הזה, דם ואש בקזחסטן משרתים את מטרת פוטין לפרק את הסטאטוס-קוו. אבל יתכן שהם גם משבשים את סדר יומו באוקראינה. האם הוא יכול, או רוצה, לטפל בשתיהן בעת ובעונה אחת?
הסחות דעת אצל דיקטטורים מניבות לפעמים תוצאות לא צפויות, מזמן נפוליאון ואילך. היטלר עיכב בחודש קריטי את פלישתו לברית המועצות, ב־1941, כדי לטפל בהפיכה צבאית בחצרו האחורית, ביוגוסלביה. אפשר שהעיכוב ההוא עלה לו בניצחון במלחמת העולם השנייה.
אמנם ספק אם ההשוואה כאן תופסת במלואה, אבל פוטנציאל מעניין נובע מן האפשרות שמבוקשו של פוטין באוקראינה לא יסתייע על פי לוח הזמנים שהוא קבע. קזחסטן אולי תגדיל את נכונותו להיזהר באוקראינה, או תגבה ממנו מחיר לא חזוי על הימור פוחז.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
