סטודנטים בהרצאה באוניברסיטת בר אילן / צילום: Shutterstock
המחסור בהון האנושי הטכנולוגי הינו מהסוגיות הבוערות בכלכלה הישראלית. הטק הישראלי זקוק נואשות לאנשים המסוגלים להגות רעיונות חדשניים ולכאלה המסוגלים להפוך אותם למוצרים ולשירותים - אתגר זה חוצה את גבולות הטק ומשפיע על כל התעשייה והכלכלה בישראל. ועם זאת, בשנים האחרונות המצב רק הולך ומחמיר.
צעדים רבים ננקטו לטיפול במחסור וצעדים נוספים נשקלים חדשות לבקרים. עם זאת, ישנה התעלמות שיטתית מאחד הגורמים העיקריים אשר ישפיעו על יכולת ההובלה הטכנולוגית של ישראל: משיכת הכישרונות הכי טובים במדעי המחשב, בינה מלאכותית ובהנדסת חשמל כחברי סגל לאוניברסיטאות בישראל. ללא הכישרונות האקדמיים הטובים ביותר, מגזר הטכנולוגיה הישראלי המתמחה ב"Deep Tech" לא יצמיח רעיונות גדולים ולא יכשיר את העובדים הדרושים ליישומם. ללא הכישרונות אלה המגזר הטכנולוגי ילך וידעך - וזהו לא רק אסון כלכלי אלא גם פגיעה בביטחון ישראל.
הקושי המחריף במשיכת כישרונות לתחומים קריטיים נובע מהפער בין התגמול האקדמי בישראל לעומת זה שבארה"ב ובאירופה. חברי סגל צעירים החוזרים לישראל מקבלים את אותו תגמול ללא התחשבות בתחום התמחותם או בכישרון שלהם. אוניברסיטאות פרטיות בארה"ב, לעומת זאת, מתחרות על חברי סגל מבוקשים כבר עשורים, ולכן התגמול בהן משתנה עם מידת התחרות על התחום ועל המועמד. הדבר הקשה על מוסדות אחרים להתחרות, ולכן האוניברסיטאות הציבוריות הנחשבות בארה"ב, באירופה ובמדינות מפותחות אחרות, שבעבר הנהיגו סולמות שכר אחידים, כמקובל בישראל, אימצו את המודל האמריקאי כדי להצליח במשיכת חברי סגל איכותיים.
לא מסוגלים להתחרות
התוצאה היא שאוניברסיטאות ישראליות שומרות על יתרון תחרותי סביר בחלק מהתחומים אך אינן מסוגלות להתחרות בתחומים הנהנים מביקוש גבוה. התגמול כולל הטבות של מרצה חדשה המצטרפת לסגל אוניברסיטאי בישראל הוא כ-90 אלף דולר בשנה ללא קשר לתחום המחקר או איכות המועמדת. פרופסור מן המניין עם וותק קטן מקבל כ-130 אלף דולר לשנה.
לשם השוואה ניקח את UCLA, מהאוניברסיטאות הציבוריות המובילות בארה"ב המדווחת על המשכורות. השכר למרצה צעירה במדעי הרוח , עומד על כ-90 אלף דולר; והתגמול הממוצע של פרופסור מן המניין נע בסביבה דומה לזאת המשולמת בישראל. ואולם, המשכורת ההתחלתית למועמדת במדעי המחשב, בכלכלה ובפיננסים נעה בין 220 אלף ל-320 אלף דולר, בעוד שפרופסור מן המניין בתחומים אלה ישתכר בין 350 אלף ל-600 אלף דולר.
דמיינו שני מועמדים איכותיים עם דוקטורט מאוניברסיטה מובילה בארה"ב השוקלים לחזור לישראל: האחד חוקר בגיאוגרפיה והשנייה במדעי המחשב או בכלכלה. הראשון אינו סופג הפסד כספי עם חזרתו, בעוד שהשנייה נדרשת לוותר על 60%-70% משכרה ועל הסטטוס הכלכלי היחסי שלה כדי להצטרף לסגל באוניברסיטה ישראלית. שאר התנאים בישראל בתחומים הללו הרבה פחות טובים מאשר בארה"ב אן אירופה - מה שלא משפר את הסיכויים לחזרתה לארץ. בריאיון אמר החתן פרס נובל לכלכלה "הישראלי" לשנת 2021, פרופ' ג'ושוע אנגריסט מ MIT, שהוא לא היה מוכן לספוג ירידה כה דרמטית בשכרו כדי להישאר בישראל.
כתוצאה ממצב זה פקולטות רבות בישראל נהנות מעשרות מועמדים טובים לכל משרה פנויה, בעוד שבתחומים תחרותיים החוקרים המובילים לא חוזרים לארץ. מחלקות למימון וחשבונאות נחלשו כבר לפני שני עשורים, ובעקבותיהן המצב במחלקות לכלכלה נהיה קטסטרופלי לפי דוחות הועדות של המועצה להשכלה גבוהה. גורל דומה מחכה לפקולטות למדעי המחשב והנדסה, שהשכר בהן בחו"ל החל לעלות במהירות בשנים האחרונות. הדבר מסכן את עתיד ההובלה הטכנולוגית הישראלית. אך למרות האזהרות הרבות, ישראל ממשיכה לטמון את ראשה בחול.
ועדי הסגל התנגדו מאז ומתמיד לשכר דיפרנציאלי מאחר והוא יחליש את עמדת המיקוח שלהם מול משרד האוצר. אי אפשר לבוא אליהם בטענות משום שמשרד האוצר נהג לאורך שנים באופן אופורטוניסטי ולא בנה יחסי אמון עם הסגל האקדמי. רוב ה"השגים" של הסגל הושגו באמצעות שביתות ואיומים של ארגוני הסגל. בנוסף, למרות שמותר לאוניברסיטאות לשלם שכר דיפרנציאלי, כפי שאמר נשיא אוניברסיטת תל אביב בריאיון לאחרונה, הן לא יאפשרו זאת.
לנשיאים ולרקטורים אין כל רצון להתעמת עם חברי סגל בכירים סביב הדיון למי מגיע שכר גבוה יותר. חלקם מצדיקים את השכר האחיד בשיקולי הגינות תוך שהם מתעלמים מהשלכות התחרות.
אחרים מסרבים להכיר בקיומה של הבעיה בטיעון שאנשי אקדמיה אינם מונעים משיקולים כספיים ויש עשרות רבות של ציוניים אלטרואיסטים בין הכישרונות המובילים בעולם במדעי המחשב (היינו שמחים לקבל את השמות של כולם). שתי הגישות הגוזרות על ישראל שחיקה מתמשכת במעמדה המוביל בחדשנות טכנולוגית. זאת על רקע העובדה שכבר היום ישראל היא היצואנית הגדולה ביותר של חברי סגל אקדמיים ביחס לגודל אוכלוסייתה (בעיקר בתחומים תחרותיים).
השלכות דרמטיות
למרות שלמשיכת כישרונות מובילים בתחומים טכנולוגיים באקדמיה ישנן השלכות דרמטיות על המדינה, הם אינם קריטיים לאקדמיה הישראלית, ואין לצפות שהפתרון יגיע מהאקדמיה. הבה נלמד מצרפת, בריטניה, הולנד, איטליה ושוויץ אשר עמדו בפני אתגרים דומים ויצרו צורות שונות של שיתופי פעולה בין הממשלה לתעשייה כדי לשלם (במישרין או בעקיפין) שכר תחרותי לחברי סגל בתחומים חיוניים.
ישראל חייבת לנהוג כמותן ולייסד במהרה קרן ייעודית שתתגמל אנשי אקדמיה מובילים בתחומים נדרשים בנוסף לחוזי ההעסקה הרגילים שלהם באוניברסיטאות וללא העמסה נוספת על תקציבן. את התשלומים האלה יש להתנות במחקר פורץ דרך, בשיתופי פעולה עם התעשייה, בהוראה ובהנחיה של סטודנטים לתארים מתקדמים.
את בחירת המועמדים וקביעת התגמול המתאים אפשר להטיל על ועדה בינלאומית בלתי תלויה שתוכל להתעלם מיריבויות בין האוניברסיטאות, בשעה שוועדה נפרדת מקומית תקבע את הצרכים. תגמול מקרן יגדיל את אטרקטיביות האוניברסיטאות בעיני המועמדים המובילים. את הקרן אפשר להקים במסגרת ות"ת, אך אולי עדיף להימנע מלחצים על תקציב שלו ומהסיבוכים הצפויים. לדעתי רשות החדשנות נראית כחלופה יותר מתאימה. הפתרון המוצע כאן, אגב, כבר ייושם בשנות השמונים, כאשר התאחדות התעשיינים, בשיתוף עם הממשלה, מימנה תשלומים כאלה לחברי סגל אקדמיים חיוניים במדעי המחשב ששבו לישראל.
בעוד שבישראל מרבים לדבר על נחיצותה של תחרות, יש מקום אחד שבו מתעלמים ממנה לחלוטין. לפי איינשטיין, משוגע הוא זה שחוזר על אותה פעולה שוב ושוב, וכל פעם מקווה לתוצאות אחרות. כבר הרסנו תחומים שלמים באקדמיה וממשיכים לקוות שהפעם זה איכשהו יצליח. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה איום כה חמור על כלכלתה וביטחונה.
הכותב הוא פרוסור' באוניברסיטה העברית, יו"ר משותף במכון המדיניות Start-Up Nation Policy Institute (SNPI) מבית Start-Up Nation Central. לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה של ישראל במשרד ראש הממשלה